הגמרא במסכת שבועות (כו ע"ב) לומדת מהפסוק "לבטא בשפתיים"(ויקרא ה ד) כי החלת שבועה היוצרת חובה לקיים את דבר השבועה, נעשית באמצעות ביטוי פה (אמירה) של דבר השבועה, ללא אמירה מפורשת אין השבוע חלה ואין חובה לקיים את מחשבת השבועה. בניגוד לאופן החלת השבועה הדורשת אמירה מפורשת, הקדשת קורבן שיש בה החלת קדושה או התחייבות לתרומת מלאכת המשכן, יכולים להתבצע באמצעות מחשבה בלבד וללא אמירה מפורשת של נודר הקרבן, וזאת משום שביחס לנדרי קרבנות ותרומה למלאכת המשכן נאמר בפסוק "כל נדיב לב"(שמות לה ה), פסוק זה מלמד כי די במחשבת הלב וברצון הנודר בכדי להחיל קדושה.
ביחס לאופן החלת השבועה ונדרי הקדש לקרבנות או למלאכת המשכן אין כל מחלוקת, אך ביחס להחלת נדרי צדקה לכאורה נראה כי קיימת מחלוקת ראשונים האם אופן ההתחייבות לצדקה יכולה להיעשות על ידי מחשבת הלב בלבד, או שקיים צורך להצהיר באמירה מפורשת על ההתחייבות נדר הצדקה.
הגמרא במסכת בבא קמא (לו ע"ב) מספרת על אדם שחברו בייש אותו ובגין כך הגיעו הצדדים להתדיין בפני רב יוסף על גובה תשלום דמי הבושת שעל המבייש לשלם. לאחר שרב יוסף פסק למתבייש דמי בושת נמוכים בגובה חצי זוז, אמר המתבייש כי הוא מוותר על סכום פעוט זה, וכי הוא מעדיף שהמבייש יעביר את הכסף לעניי העיר. לאחר הצהרת הוויתור, חזר בו המתבייש מהוויתור וביקש לקבל את דמי הבושת לידיו. רב יוסף פסק כי המתבייש אינו יכול לקבל את דמי הבושת לידיו, משום שהצהרת הוויתור נעשתה בפני רב יוסף שהוא שימש גם כגבאי הצדקה וממילא רב יוסף משמש גם כיד העניים לזכייה בכספים הנתרמים עבורם.
התוס' (ב"ק לו ע"ב ד"ה יד עניים) הקשו מדוע רב יוסף נדרש לנמק את איסור המתבייש לחזור בו מהחלטתו, בטענה שהוא-רב יוסף גבאי צדקה ומשמש כיד העניים, לכאורה רב יוסף היה יכול לומר למתבייש שהוא אינו יכול לחזור בו, משום שהגמרא במסכת ראש השנה (ו ע"א) דורשת מהפסוק "מוצא שפתיך תשמור... אשר דיברת בפיך"(דברים כג כד) שנדר (חיוב עצמי) לנתינת צדקה נוצר על ידי אמירה בפה, וממילא לאחר אמירת הנדר אין הנודר(המתחייב) יכול לחזור בו מאמירתו.
הרי"ף הקשה גם הוא את קושיית התוס' והוכיח מתוך הקושיה ולאור דברי הגמ' במסכת ראש השנה, שלא ניתן לפסוק כשיטת היש אומרים (שו"ת הרשב"א סימן תקסג) הסוברת שהנודר צדקה יכול לחזור בו מהתחייבותו, כפי שהאומר לחברו מעותיי נתונות לך במתנה שהוא כול הוא לחזור בו מאמירתו, משום שהתחייבות לנתינת צדקה יוצרת חיוב על ידי אמירה בלבד, כפי שהגמ' (ראש השנה ו ע"א) דורשת "בפיך" זו צדקה, ולכן לא ניתן לחזור מנדרי צדקה לאחר ההקדשה.
לאור זאת מבאר הרי"ף שרב יוסף נצרך להשתמש בנימוק של יד עניים בכדי לאסור על המתבייש לחזור בו מהקדשת דמי הפיצוי לצדקה, משום שדמי הפיצוי לא היו ברשותו של המתבייש, אלא הם הוגדרו כחוב שהמבייש חב למתבייש, ממילא המתבייש היה מנוע מליצור חלות קניינית על ממון שאינו ברשותו, בעקבות מניעה זו רב יוסף נדרש לנימוק שהוא גבאי צדקה ומשמש כיד עניים ועל כן העניים כן זכו בדמי הפיצוי, מכוח הדין של קניין במעמד שלושתם, בעל הזכות – המתבייש, החייב ומי שמחזיק את הממון – המבייש, והזוכה – רב יוסף שזכה עבור העניים, וזאת משום שקניין במעמד שלושתם יוצר חלות קניינית גם כאשר הממון אינו ברשותו של המקנה (המתחייב).
לאור דברי הרי"ף יש להסתפק מהו גדרו של החיוב העצמי לנתינת צדקה, האם החיוב האישי הינו נדר היוצר חובה אישית לקיים את דבר הנדר, או שמא נדרי הצדקה חלים בדומה לנדרי הקדש שבהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וממילא העניים זוכים בכספי הצדקה באמצעות אמירתו של הנודר ואין הנודר יכול לחזור בו. (המחנה אפרים בהלכות צדקה סי' ב , ביאר כי ספק זה נתון במחלוקת הראשונים, עיין שו"ת הרא"ש כלל נח ושו"ת הרשב"א סי' תקסג).
הטור בהלכות צדקה (סי' רנח) כתב כי לא ניתן לחזור מהתחייבות לתת צדקה לעניים, משום שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכתב הב"ח שמקור דברי הטור הם מפסק הרי"ף ועוד ראשונים הסוברים כי התחייבות בדיבור לתת צדקה, יוצרת חלות חיוב מכוח דרשת הגמ' בפיך זו צדקה ממילא הנודב צדקה באמירת פיו, אינו יכול לחזור בו. דין זה נפסק להלכה בשו"ע (יור"ד סי' רנח סעי' ו).
לאור הדברים יש לדון האם דין נדיבות הצדקה שווה לנדיבת הקדש באופן מלא ובהיבטים נוספים כגון נדיבות צדקה במחשבה. הראשונים נחלקו האם נדיבת צדקה במחשבה מחייבת את הנודר, הרא"ש (שו"ת כלל יג) סובר כי התחייבות לנתינת צדקה צריכה להיעשות באמצעות אמירה מפורשת, אך מחשבה בלבד איננה יוצרת חיוב. המהרי"ק (שורש קפה) ועוד ראשונים סוברים כי ניתן להתחייב נדיבת צדקה באמצעות מחשבה בלבד, ומבלי לומר את דבר ההתחייבות באופן מפורש. הרמ"א (יו"ד סי' רנח סעי' יג) מביא את שתי שיטות הראשונים החולקות האם ניתן לנדוב צדקה במחשבה, אך בסוף ההלכה כתב הרמ"א שהעיקר כדעה הסוברת שניתן לנדוב צדקה באמצעות מחשבה בלבד.
בערוך השולחן הלכות צדקה (סי' רנח) ביאר כי מחלוקת הראשונים האם ניתן לנדור צדקה במחשבה ללא אמירה מפורשת, נובעת מפירוש סוגיית הגמרא במסכת שבועות (כו ע"ב) שהובאה לעיל. (בנדבת הקורבנות נאמר "כל נדיב לב..."(דברי הימים ב כט) ) בנדבת צרכי מלאכת המשכן נאמר "כל נדיב לב..."(שמות לה ה) מפסוק זה דורשת הגמרא כי ניתן להקדיש קרבנות וכן את צרכי מלאכת המשכן באמצעות מחשבה בלבד. דין הקדשה במחשבה נאמר רק ביחס להקדש קורבנות ומלאכת בית המקדש, ולא ניתן ללמוד את דין ההקדשה במחשבה לנדרי צדקה שהם נדרי חולין, משום שאין ללמוד חולין מהקדש.
לאור דברי הגמרא סובר הרא"ש כי לא ניתן לנדוב צדקה במחשבה, משום שהגמרא מבחינה בין נדרי הקדש שניתן לנדור אותם במחשבה, לנדרי חולין שלא ניתן לנדור אותם באמצעות מחשבה בלבד, אבל הראשונים הסוברים שצדקה ניתנת לנדבה באמצעות מחשבה בלבד, סוברים שנדבת מלאכת המשכן, מוגדרת כנתינת צדקה, וממילא ניתן לקבוע שכל נדיבות למטרת צדקה, יכולה להיעשות באמצעות מחשבה בלבד. בהמשך דבריו מבאר הערוך השולחן, כי גם לשיטות הראשונים שניתן לנדוב צדקה במחשבה בלבד, יש צורך שמחשבת הנודר תהיה מוגדרת וברורה, כגון החלטה לנדור סכום מסוים ומוגדר לצדקה.
בדרך אמונה הלכות מתנות עניים (פרק ח סע"ק יט) הביא את דברי הרמ"א שהובאו לעיל וכתב כי כדי שנדר צדקה במחשבה יצור חלות חיוב, יש צורך שנדיבות הלב תהיה מוחלטת וגמורה, וכל שכן אם הנודר כתב את החלטתו לתת צדקה, אזי ברור שמחשבתו יוצרת חיוב ונדרו לצדקה חל.
מתוך הדברים עולה כי רצון הלב ומחשבת נדיבות הצדקה, יכולים ליצור חלות וחיוב שאין הנודב יוכל לחזור בו, עוד לכאורה ניתן להסיק, כי אם הנודב העלה על הכתב את החלטתו לנדור צדקה, אזי מחשבת הלב שלו מוגדרת וברורה, וממילא לכאורה אין הוא יוכל לחזור בו מהחלטתו ומנדבת ליבו.
לאור זאת ניתן לומר כי בטרם נחתמה הוראת הקבע סביר להניח שהנודב החליט במחשבתו לתת את הצדקה באופן מוחלט, וכן כתיבת הוראת הקבע מחזקת את החלטתו וגמירות דעתו, וממילא לכאורה לא יהיה ניתן להפסיק את תשלום הוראת הקבע ללא התרת נדרים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com