ההספד בוילנה שהוביל להקמת "טהרת הקודש" של המשכילים

פרק ט"ז: בסלנג החרדי, המונח 'טהרת הקודש' מתקשר בעיקר עם מוסדות חינוך שלא מתוקצבות על ידי המדינה, כ'פלג הירושלמי' וקבוצות קנאיות מקוריות, כ'העדה החרדית' על שלל זרמיה.

למשכילי וילנה הליטאית היה אופי משלהם, מתון בהרבה ממשכילי גליציה, וכמובן מברלין. ראשי התנועה היו ברי אוריין, ובראשיתה - הקפידו על כבוד תלמידי חכמים ועל שמירת הדת וההלכה המסורתית.

משכילי וילנה העריצו את משה מנדלסון מדסאו והושפעו מריב"ל - יצחק בר לווינזון, ובה בעת האמינו שהם ממשיכי הגר"א ור' מנשה מאיליא. ביניהם ניתן למנות את ר' צבי הירש קצנלבוגן, ניסן רוזנטל ור' מתתיהו שטראשון, רש"י פין ואחרים.

על המשכיל רש"י פין כתב הגאון רבי שלמה הכהן מווילנה בעל "חשק שלמה" על הש"ס בהקדמתו לספרו "בניין שלמה" וכך דבריו: "ידידינו הרב הגדול החכם המפואר והנכבד, נזר החכמה והמדעים, והמבקר הגדול בספרי התלמודים, דורש טוב לעמו ישראל בכלל ובפרט פאר קהילתינו שכ"ת מו"ה שמואל יוסף פיין נ"י גבאי צדק דצ"ג דפ"ק וילנה".

ראה גם את דברי מקורבם של בני מרן הגרי"ז מבריסק, הרב שמעון מלר שכתב על רש"י פיין: "המשכיל ש. י. פיין, שומר תורה ומצוות, כיהן כמנהל רשמי של 'צדקה גדולה' בוילנה, ידוע כמוקיר תורה ולומדיה"^[1].

בוילנה היו אמנם חיכוכים בין קהילת המשכילים לבין השמרנים, אך לכלל פירוד לא הגיעו, ככל הנראה כיון שקברניטי העיר החרדים נקטו כשיטתו לימים של מרנא הנצי"ב מוולוזין שכתב: "פירוד מן הכלל קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה". (שו"ת משיב דבר חלק ב' סימן מד).

החל משנות ה-40 של המאה ה-19 החלו חוגי המשכילים לשתף פעולה עם הממשלה הרוסית בתחום החינוך וההשכלה, ומכאן ואילך החל הפירוד בין החוגים.

בט"ז מרחשוון תר"ז (1846) הלך לעולמו זקן משכילי וילנה, ר' מרדכי אהרן גִינְצְבּוּרְג שהיה ממתוני המשכילים בוילנה, ובאמתחת כתביו לא נמצאו לפי שעה דעות משובשות, אך היה מזוהה מאד עם חוג המשכילים.

לווייתו היתה הלוויה המונית וגדולה, והרב בפועל, הגאון רבי שלמה זלמן זאב וולף לא יכל להשתמט מלהספידו.

פתח הגרשז"ז וולף וקונן: "הצדיק אבד ואין שם על לב", ופירט כמה צדיקים אבדו בשנה זו, והאריך בהספדם של רבני כפרים נידחים שלא נודע שמעם, ועד כמה קשה היא מיתת הצדיקים, עד שקץ העם משמוע.

"ואף זה הנפטר מן הסתם היה ראוי לגדולות, אך 'מפני הרעה נאסף הצדיק', מיתת הצדיקים היא מפני הרעה - זו מינות", אמר הרב וולף, בביקורת חריפה כנגד המשכילים חבריו של הנפטר.

הרוחות בבית הקברות סערו; המשכיל אד"ם הכהן נעמד בפני הקהל וזעק על ת"ח שמת ולא נספד כהלכה.

לעומתו נענה הגאון ר' חייא דאנציג (בנו של ה'חיי אדם') כי יש ללמד זכות על הרב וולף שמורגל בהספדי רבנים ואיננו בקיא במלאכת הספדם שלא משכילים. אדרבא, ירבו מתי המשכילים ועם הזמן יתרגל המגיד גם במלאכה זו... אמרה צינית זו העלתה את חמתם של המשכילים שבעתים.

לאחר הלוויה הגיעו המשכילים לכלל החלטה כי לא ניתן להבליג עוד, ועליהם להקים קהילה לעצמם, וכך בחודש מאי 1847 למניינם נחנך בית הכנסת 'טהרת הקודש' במעמד רב רושם, ובנוכחות מושל פלך וילנה. לדרשן הקבוע מונה אד"ם הכהן, שאף חיבר פיוט לכבודו של בית הכנסת:

זה בית אלהים נאור על כל זהר, על כן טהור יהיה ככבוד אל סלה

וטהורי גו בו יביאו לטהר, ולבנים בגדיהם חף מכל חלאה.

ישאו לב טהור אל אל בשמים, גם בכלי טהור בלשון עברים סלה

בטהורים אמרים צחות שפתים, על טהרת הלב אליו נתפללה.

וידיכם טהרו נקו כפים, פרשום לאלהים שונא כל רשע

לפני אל תטהרו רוכב שמים, טהרו הנפשות מכל חטא ופשע.

טהרו יראת אל מכל זר וערב, יי לבדו הוא אלהינו

כי שונים שונים הם עונות חרב, אך נחנו והוא – מבלי מה בינינו

• • •

שלא כבתי הכנסת של המשכילים בגרמניה ובגליציה, משכילי וילנה הקפידו על שימור נוסח התפילה ומנהגי בית הכנסת המסורתיים, והדגש המרכזי היה בהקפדה על הצד האסתטי - ניקיון בית הכנסת, סידורו, הקפדה על זמנים, וכן הדגשת האסתטיקה של התפילה עצמה - בקול אחיד ובהמשך - בליווי מקהלה.

אך לא הרי הקמת בית כנסת משכילי בעיר משכילית כאודסה, כהרי הקמת בית כנסת כזה במעוז התורני של הממלכה - וילנה.

הטְרִיגֶר המיידי להקמת בית הכנסת היה ההספד השערורייתי, אך למעשה היה גם חלק ממערך פעולות נרחב מצד המשכילים, במטרה להגיע אל קדמת הבמה היהודית-תורנית בליטא.

מהלך ההתפתחות הקהילה המשכילית בווילנה, כלל הקמת רשת בתי ספר משכיליים, הוצאת כתב עת, וכן בתי המדרש לרבנים בוילנה ובז'יטומיר.

המשכילים הוילנאים צברו כח רב בציבוריות היהודית, אולם רצה הבורא ואט אט החלה התנועה לאבד מהשפעתה, ובית הכנסת המשיך לשמש את אליטת האינטליגנציה של וילנה, שבהדרגה היתה לחובבת ציון, ובהמשך - ציונית.

בית הכנסת נדד בין משכנות שונים, ובשנת תרס"ג (1903) נחנך משכנו המפואר האחרון שכונה גם בית הכנסת הכוראלי, בו התפללה האליטה האינטלקטואלית והכלכלית של וילנה. הפעם לא היו אלו משכילים אלא ציונים ברובם.

ההיסטוריון המפורסם שמעון דוּבְּנוֹב נהג להרצות בו בקביעות בזמן שהותו בעיר, ובשנת תר"פ (1920), מונה לחזן פרח חזנות צעיר בשם משה קוסביצקי, שהתחיל אז את מסעו אל קדמת העמוד היהודי.

מקורות:

זכרונות הרב מזא"ה

עמנואל אטקס, 'פרשת ההשכלה מטעם'

ספר 'ישן מפני חדש'.

[1] (רבן של כל בני הגולה, תולדות רבינו חיים הלוי סאלאווייציק ח"א. מלר שמעון יוסף, ירושלים תשע"ד עמ' 357).

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com