כולנו רוצים לגדל את הילדים בדרך התורה, וכולנו רוצים ללמד אותם להימנע מעבירות ולרוץ אחר התורה והמצוות. האם יש דרך להשפיע עליהם בצורה מהותית? האם תגמול חיובי או שלילי מסייע? האם הדוגמה האישית באמת נחוצה? ומדוע רוב האנשים לא מבינים את המושג הזה בצורה הנכונה? האם יש סיכוי שהילדים שלנו יהיו טובים בחלקים שבהם אנחנו מתנהגים בצורה פחות טובה?
לשאלות האלו יש תשובות רבות ועמוקות בספרי המוסר והחסידות, אולם מעניין להכיר את נקודת המבט הפסיכולוגית לגבי הדרך היעילה שבה ניתן להשפיע על אדם לשנות את התנהגותו בצורה שההשפעה תישאר גם כשלא נשגיח על מעשיו.
אוהבים להשפיע? בואו נצא למסע!
שכר ועונש (הגישה הביהביוריסטית)
על פי הגישה הביהביוריסטית (התנהגותית), הדרך לגרום לילדים לרכוש הרגלים טובים או לזנוח הרגלים רעים, עוברת בתגמול חיובי ושלילי.
רוצים ללמד את הבן שלכם לעשות מעשים טובים? פנקו אותו בממתקים על כל מעשה טוב שהוא עושה, אמרו לו מילים חיוביות כשהוא מוותר לאחותו הקטנה, ותראו ישועות. רוצים שהוא יפסיק למשוך לאחותו בשיער? כבדו אותו במהלומה הולמת שתחנך אותו אחת ולתמיד לשמוע בקולכם.
בכדי להבין את עומק המשמעות של חיזוק חיובי ושלילי, כדאי שנכיר את המושג 'התניה קלאסית', ואת הניסוי המפורסם עם הכלבים של פבלוב, שזכה לתהילת עולם בשל המסקנות אליהן הוא הגיע.
הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב, עסק בחקר מערכת העיכול, ולשם כך הוא נהג להאכיל קבוצת כלבים בשביל להתיידד איתם ולחקור את מערכת העיכול שלהם. פבלוב שם לב לתופעה מעניינת שבכל פעם שבה הוא מתקרב לקבוצת הכלבים הם מזילים ריר, גם אם הוא לא הגיע מצויד באוכל. הוא הסתקרן לפשר התופעה, ושיער שכנראה שהכלבים מזילים ריר בשל העובדה שהם התרגלו לקשר בין בואו לבין בוא האוכל.
הוא החליט לבדוק את העניין ברצינות. הוא לקח פעמון, והרגיל את הכלבים שבכל פעם שבו נשמע צלצול הפעמון, מופיעה הארוחה מיד לאחריו. בתחילה הכלבים לא קישרו בין צליל דנדון הפעמון לארוחה המגיעה, אולם לאחר תקופה הם החלו לרייר (להזיל ריר) בכל פעם שבא נשמע צלצול הפעמון גם אם הארוחה לא הגיעה.
הניסוי המוצלח הזה סייע לברית המועצות במלחמתה נגד הגרמנים. הם הרגילו את הכלבים שמתחת לכל טנק מסתתרת ארוחה דשנה, וכשהגרמנים הגיעו עם הטנקים, הצמידו הרוסים מטעני נפץ גדולים לכלבים המאולפים, כשהכלבים רצים לחפש את האוכל מתחת לטנקים הגרמניים - ומתפוצצים. עשרות אלפי כלבים רוסיים מתו באותה התקופה במלחמתם להגן על המולדת.
אז ראינו שניתן לאלף כלבים ולגרום להם להיזכר בחוויות חיוביות כשהם פועלים פעולה חיובית, ולהיזכר בחוויות שליליות שהם חוו כשהם פעלו באופן שגוי, אך האם הדרך הזו יעילה לשינוי התנהגויות בקרב בני אדם? והאם היא הדרך היעילה ביותר, או שישנן דרכים יעילות ממנה?
בוודאי חלפתם פעם על יד מצלמת מהירות וראיתם את הרכבים מאטים בכדי לא לקבל קנס. מה קורה כשהם עוברים את המצלמה? נכון... הם שמים גז. האם התגמול השלילי בדמות מצלמת המהירות גרמה להם להימנע מלנסוע מהר, או שהיא רק גרמה להם להימנע מלנסוע מהר בסמוך למכמונת המהירות?!
האם ילדים פועלים רק כשהם מקבלים שכר ועונש, או שהם לומדים להתנהג נכון גם מבלי לקבל כל תגמול?
ובכן, למרות שאין ספק שהתניות פועלות גם על בני אדם, מסתבר שבני אדם הם יותר מורכבים מכלבים, וישנם גורמים משמעותיים ועמוקים יותר שמשפיעים עליהם יותר מדנדון הפעמון.
תיאוריית הלמידה החברתית - הילדים מחקים את ההורים
נניח שאין לכם שמץ של מושג בעסקי שרברבות, ואתם נתקלים בסתימה בכיור. אתם מזמינים את השרברב השכונתי שמגיע עם ציוד הכולל פומפה ביתית בלבד. הוא לוחץ כמה לחיצות, גובה 250 שקל, ומשאיר אתכם מתוסכלים על שלא ידעתם לעשות פעולה פשוטה שכזאת בכוחות עצמכם. בפעם הבאה שאתם נתקלים בסתימה אתם הולכים לטמבור השכונתי, רוכשים את ה'פומפה' ופותחים את הסתימה בכוחות עצמכם.
הפעילות אותה תיארנו מוגדרת כ'למידה חברתית'. אנחנו בוחנים את הדרך שבה אנשים שיודעים יותר מאתנו פועלים (הורים, בעלי מקצוע או בעלי סמכות), לומדים את הדרך שבה הם פעלו ופועלים באותה הצורה כשאנחנו נתקלים בסיטואציה דומה.
זה אולי נשמע פשטני, אבל תחשבו על סיטואציה שבה ילד רואה את אביו נתקל בבעיה כמו תסכול, ופותר אותה בצורה פשוטה באמצעים שמסתייעים ביותר כוח ממוח. הוא למד כיצד פותרים בעיות ביעילות, וכנראה שישתמש בפתרון היעיל הזה כשהוא יגדל.
התיאוריה הזו שאותה חקר הפסיכולוג האמריקני אלברט בנדורה, מוסיפה נדבך נוסף מעל הגישה של שכר ועונש, וקובעת שחיזוק חיובי ושלילי יגרום לחניך לאמץ או שלא לאמץ התנהגויות אותן הוא רואה אצל הוריו.
הזדהות - הגישה הפרוידיאנית
למרות שהתיאוריה החברתית הוכחה כנכונה, חסידי הגישה הפסיכואנליטית מתייחסים לשלבי גדילתו של האדם בצורה שונה לחלוטין, ולפיכך הם רואים את הדרך להשפיע על החניך במסלול שונה לחלוטין.
כשתינוק נולד להוריו, הוא מזדהה איתם לחלוטין, והוא אף לא מצליח לבדל את עצמו מהם. ככל שהוא גדל הוא לומד להכיר את עצמו ואת מקומו, ובמהלך גיל ההתבגרות הוא הולך ומתבדל תוך שהוא מכיר את עצמו ואת ייחודיותו ותכונותיו השונות.
בשלבים בהם הילד הולך ומתפתח, הוא עדיין רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהוריו, ובשל כך הוא מזדהה לחלוטין עם הדמויות שאליהן הוא חש קשר רגשי.
אם אבא יאמר לו שתפוח זה מגעיל, והוא מחובר רגשית לאבא - הוא כנראה יזדהה עם הגועל מהתפוח. אך אם אבא יאמר לו שחשוב לשמור לעבור במעבר חציה בלבד, ואבא הוא הדמות הפחות אהובה עליו, הוא לא יזדהה עם הערך אותו ניסה אביו להקנות לו, כשלפעמים הוא יעשה בדיוק את ההיפך.
• • • • •
אז, האם סטירות משנות התנהגות? האם נאומים נלהבים ישפיעו? האם לפנק בממתקים ביד נדיבה? ולמה הילד שומע בקול אחד מההורים ו'מצפצף' על ההורה השני? את החשבון תעשו בעצמכם...
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)