השיחת טלפון הזאת לא הפתיעה אותי, אבל עדיין, היה בה משהו שונה.
'אני שונאת את הילד שלי'.
בום. שקט. אי אפשר להחזיר מילים.
'אתה איתי?'
'כן.'
'אני שונאת את הילד שלי. אתה עדיין מוכן לדבר איתי?'
'ברור. גם אני מרגיש ככה, המון פעמים. את שונאת אותו תמיד?'
'לא, מה פתאום. אני הכי אוהבת אותו בעולם. אבל הוא משגע אותי. מביא אותי לקצה. מנצל אותי. רוכב עלי. אני כל היום רבה עם בעלי. הולכים לייעוץ על בסיס קבוע. מנסים ליישם. וזה הולך ומחמיר.'
'מה הולך ומחמיר?'
'היחס שלו. הוא מזלזל בי. בנו. רוכב עלינו. אי אפשר להוציא הגה. זה כבר לא הבית שלנו, כבר לא הערכים שלנו. אנחנו רפוסים. חלשים. אכפת לנו ממנו, אנחנו רוצים לעזור לו ומוכנים לעשות הכול, אבל יש תחושה שהוא מנצל את זה. אמרו לנו בהנחיית הורים לשחרר, להפסיק להתעסק במטרה. להיות אתו בקשר ולשחרר את הגבולות הדתיים, אבל מאז הוא מנצל אותנו. אני אמורה לשתוק כשהוא משמיע מוזיקה בקולי קולות? אני אמורה לשתוק כשהוא מציק לאחים שלו? מה היית עושה אם הבן שלך היה יוצא לבוש איך שבא לו ומסתובב בבית כאילו הוא בחוף הים? אי אפשר לדבר מילה. כל מילה- מלחמה.
'הייתי מתמודדת עם המלחמה הזאת, בשבילו. אבל המילים שיוצאות לו מהפה מזעזעות. אמרו לנו להבליג לטובת הקשר, כי כרגע מה שחשוב זה החיבור שלו איתנו. קשר. על איזה קשר אתם מדברים? מאז ששחררנו, גם מה שהיה הלך. הוא פשוט מזלזל. מדבר איתנו כאילו אנחנו עובדים אצלו. בעלי משתגע מזה ואני הסנגורית שלו מולו. אבל נמאס לי. זאת המטרה? ככה זה אמור להיראות?'
ואני מנסה לסדר את המילים. חושב על האמא הזאת שגידלה אותו 15 שנים לפני שהחליט לנסות דרך אחרת. חושב על הלילות בלי שינה, על חיפוש המוצץ באמצע הלילה, על הריצה לרופא בגיל שנתיים כשעלה לו החום. על החלאקה שהיא הזיעה בשבילו - שיהיה לו הכי טוב. בטח גם קנו לו אופניים יפות, שירגיש בטוח בחברה.
המילים מהדהדות. אני שונאת אותו. והאשמה שלה מהמילים האלו. והתא המשפחתי שעובר את זה. הדיסוננס - בין התפילות מול הנרות בשבת, והדמעות שיורדות כשהיא מכינה את המרק שהוא אוהב לשבת ומקווה שיגיע, שירגיש שאוהבים אותו, לבין התחושות הפנימיות, הקשות - שהיא נאלצת להוציא מהפה.
מה עושים?
אני מרגיש שזה גדול מידי לטלפון. אני מנסה.
את צודקת. תנשמי. זה בסדר. ואני מעריך את האומץ שלך. איך אפשר לא לחוות רגשים קשים כל כך מול מישהו שגורם לך להרגיש כל כך מזולזלת וקטנה? איך אפשר להישאר אדישים מול ילד שנתת לו הכול, והוא רואה בך כלום? זה טבעי. את לא רובוט.
היית רוצה שזה יהיה אחרת? את לפעמים מתגעגעת אליו?
ברור. מאוד.
אז את לא שונאת אותו. את שונאת את מה שהוא גורם לך להרגיש.
אוקי. זה נשמע יותר טוב. אני מבינה שאתה מנסה להרגיע אותי. אבל אנחנו בבעיה. אתה לא עונה לי לשאלה.
מה זאת אומרת? מה השאלה?
השאלה היא מה עושים. הבנתי שיש לי בבית ילד במשבר. עזוב את האשמה שלנו, את ההורות שהייתה. האמן לי- התכוונו לטוב. אנחנו כל היום בחשבון נפש, לפעמים נראה לי שזה קצת אובססיבי. הבנו- יש משבר. והבנו שבמשבר- אנחנו צריכים לשחרר גבולות. אני מרגישה שזה מחליש אותנו. הופך אותנו לאפסים. רפוסים, חלשים, קטנים. מזלזלים בנו כל היום. הוא דורך עלינו. אנחנו מגיעים לבית בחשש, לא יודעים מה הקפריזה הבאה שלו. עזוב את הילדים האחרים שרואים את זה. איפה האישיות שלנו? פעם הוא היה מסתכל בהערכה. היו התנגדויות ומלחמות, אבל היינו בעיניו משהו. זאת הכוונה? ככה משקמים קשר?
לא. ככה לא משקמים קשר. את היית מעריכה מישהו חסר אישיות? את היית רוצה להיות בקשר עם מישהו שמבטל את עצמו? את היית רוצה להיות מושפעת ממישהו כזה שאפשר לדרוך עליו ואסור לו לענות?
לא הבנתי. עכשיו אני ממש מבלבלת.
מה נשבר בקשר?
אני אסביר. אבל בשביל זה - בואי נחזור להתחלה. אני יודע שאמרו לכם לקבל אותו. לעצור את המסע בו אתם מגנים בחירוף נפש על ערכי הבית.
את יודעת למה? כי כנראה יש לך בבית ילד- שמרגיש שהוא לא חשוב. אני לא יודע מה עבר עליו ולמה הוא מפרש זאת ככה, אבל בתהליך הגדילה שלו- הקיום של הגבולות בחיים שלו גרמו לו להרגיש שלא רוצים אותו, רוצים את מה שאמור לצאת ממנו. לא הוא חשוב, מה שהוא יהיה חשוב. מה שיצא ממנו. זה יכול להיות דתי, מצליחן, מרשים או כל דבר אחר. והוא חי עם תחושות שלא הוא חשוב באמת. שמה שחשוב זה מה הוא עושה. לא באמת מעניין מה קורה אתו, מה שמעניין זה האם הוא עומד בציפיות או לא. בסדר העדיפויות- הוא תמיד אחרי מה שצריכים ממנו.
ויש מצב, רק אולי- שהדבר הזה שרצו ממנו- היה גדול. ענק. משהו שקשה נורא לספק. לפעמים בלתי אפשרי. ציפו ממנו להגשים חלומות של הורים, ציפו ממנו לספק לאבא אישור שהמשפחה שלנו כבר חלק מהחברה ומהמיינסטרים, ציפו ממנו לספק לאמא אישור שהיא אמא טובה. היו ציפיות.
נלך עם זה צעד קדימה? ואולי ציפו ממנו להיות גדול הדור, והוא בכלל הרגיש ילד מפגר? אולי ציפו ממנו להיות למדן או חכם גדול- והוא דיסלקטי, וכל הזמן זה הרגיש שהוא טוחן מים, אין לו סיכוי?
עכשיו, תכנסי לראש שלו. לראש של ילד שאולי פעם ריצה, ונלחם שיהיו מרוצים ממנו, ואולי אף פעם לא ניסה, כי הרגיש שהשאיפות גבוהות מידי, וגם ככה אחים שלו טובים יותר, והוא לא כזה מוכשר, ואין לו סיכוי.
הוא עלה נידף. חיים שלמים שהוא חי ומתבאס שהוא הוא. הוא רואה כאלו שזה טבעי להם, שיותר קל להם, או שיותר מרוצים מהם. וממנו- לא ממש. טוב, לא בדיוק ככה. לפעמים גם ממנו מרוצים, אבל הוא מרצה. הוא מרגיש שחקן. לא אוהבים אותו, אוהבים את מה שהוא עושה.
אין לו קשר לכלום. אף פעם לא התאמץ בשביל משהו מהסיבות הנכונות. אף פעם לא היה בעשייה בגלל שהוא בחר בזה, או בגלל שהוא טוב בזה, או בגלל שזה מספק אותו. הוא מתחזק אינטרס. כל ילד מתחזק את האינטרס הזה, אבל הוא- אף פעם לא הצליח להצליח.
והבסיס שעליו מושתת היכולת לקחת אחריות בעולם הזה- קשורה לחיבור שלו. ליכולת שלו להרגיש חלק ממשהו. מלהיות מזוהה עם משהו. ואצלו בפנים- הוא לא מזוהה עם כלום. הוא במקסימום שחקן.
זאת בעיה. הוא הבין משהו לא נכון. הוא פגוע. הוא רואה בנו איום. הוא רואה בגבולות איום. הוא רואה בסביבה הטבעית איום. וכל הזמן- הוא לא מספיק חשוב. והוא בודק. הוא בודק ומוכיח לעצמו. הנה- מתבאסים עלי. הנה- לא מבינים אותי. הנה- עוד פעם הם עם השטויות שלהם. זה כואב. והוא נלחם, כי רק אם אתם טועים- הוא בסדר. רק אם אתם קטנים- הוא גדול.
איך משקמים קשר?
אז קיבלתם הוראה- לעצור הכול. מטרת העל שלכם- לאפשר לילד הזה להרגיש אהוב. גדול. רצוי. מקובל. ככה. כמו שאתה. קודם כל אתה, אח"כ הגבולות. קודם כל אתה, אח"כ הרבנים והערכים. אתה אהוב, אתה מקובל. זה הבית שלך. אין תנאים.
כן, אין תנאים. גם אם הרגשת כל החיים שיש תנאים. גם אם ברגע של כעס שמעת ממנו ההורים שיש תנאים בבית הזה. לא התכוונו, ואנחנו נוכיח לך. אתה הבן שלנו בכל תנאי. אנחנו רק רוצים איתך קשר. רוצים לאהוב אותך. בא, קח אהבה. אל תיתן, קח אהבה.
אנחנו מניחים את כלי הנשק- כי אין לנו שימוש בהם עוד. אנחנו מניחים את מערך המשמעת מולו- כי זה כבר לא יעיל. ומעולם לא היה לנו עניין עם משמעת דווקא. רק רצינו לגדל אותו כפי האמונה שלנו. וחשבנו שאנחנו עוזרים לו. ואם זה לא יעיל מולך- אז לא. אתה הבן שלנו. אנחנו רק דואגים לך.
ואז מתפתח קשר. הוא נהיה קשור. הוא מרגיש אהוב- אז הוא אוהב. הוא מרגיש מסירות- אז הוא יתמסר. הוא מרגיש אכפתיות- אז גם לו אכפת.
כל זה קורה- כי אנחנו עדיין הגדולים. אנחנו ההורים. אנחנו פה בשבילך. ואתה זקוק לנו, יש בך עדיין מקום שצריך ממנו את האישור הזה. זה עדיין כואב. ואתה הילד שלנו. וזה מה שנכון לך.
את מבינה אמא? אנחנו מניחים את כל כללי המשמעת בצד- כי הם פוגעים ומחבלים בקשר שלנו אתו. ולקשר שלנו אתו יש תפקידים רבים. אנחנו חייבים קשר בעולם בשביל לגדול ולהתפתח. אחוז גבוה מהרצונות שלנו- קשורים לקשרים שיש לנו בעולם.
בתוכניות ליווי שלי אני אומר להורים שמעבר לתפקידי הקשר בהתפתחות הצמיחה שלו- קשר הוא השביל שעליו הילד יצעד כשירצה לחזור. לחזור לנורמטיביות, למסורת ואולי מעבר לכך.
אנחנו מניחים את הגבולות בצד- לטובת יצירת קשר. הוא הבין אותנו לא נכון. הוא הבין כשאמרנו לו מה לעשות שלא אכפת לנו ממנו, אכפת לנו מהכללים. הוא הבין שיש מערך, מין סולם כזה, ואנחנו בעליונות עליו, והוא למטה. תחושה שפלה וקטנה, להיות למטה בסולם.
הוא הבין לא נכון, אנחנו רוצים בשבילו אחרת.
ועכשיו- כשאנחנו רוצים לשנות- אנחנו רוצים לשנות את התפיסה שלו. אין לנו שום כוונה להחזיר את הקשר שאבד. הקשר שהיה- לא היה מספיק טוב אם הוא בשלב כלשהוא כל כך התנתק. פספסנו משהו. אנחנו רוצים להתחיל משהו חדש. לייצר קשר אחר. משהו שהוא עוד לא הרגיש. שהוא חשוב וגדול ויקר, ומה שיבחר- הוא אהוב. אנחנו רוצים לתת לו להיות גדול לצידנו. אנחנו רוצים שיקבל אישור ממנו- האנשים שפעם הבין אותם לא נכון.
אין לנו מטרה לרצות אותו. אין לנו מטרה לפצות אותו על הכאב שלו. אסור לנו להגיע למצב שפעם הוא היה למטה ואנחנו למעלה- ועכשיו הוא למעלה ואנחנו למטה. זאת טעות אדירה. כל עוד הסולם עדיין מורכב ממישהו אחד למעלה ומישהו אחד למטה- אין קשר, וזה גם לא בריא. לא שיקמנו שום קשר. המערכת יחסים היא אותו דבר. רק שהפעם- אתם למטה.
אם עכשיו אנחנו למטה והוא למעלה- הכול אותו דבר. הוא לא חשוב, הוא פשוט ניצח. אנחנו כבר לא המוערכים שהוא זקוק לאישור שלהם. אנחנו אלו שניסו להקטין אותו. ומעבר לכך- אם כך הוא תופס קשר- או למעלה או למטה- מה יהיה עם הילדים שלו? מה יהיה עם אשתו? מה יהיה בעבודה? זה משהו שעלול לפגום במערכות יחסים שונות בעולם, בביטחון שלו, בתחושת המקובלות שלו.
מה המטרה?
המטרה- קשר בריא. מערכת יחסים. ולקשר- יש כללים. אני לא אהיה בקשר עם מישהו שמרצה אותי. אני לא אהיה בקשר עם מישהו שאומר לי מה לעשות כל הזמן. אני לא אהיה בקשר עם מישהו שתמיד יודע יותר טוב ממני ואני לא אהיה בקשר עם מישהו שמחזיק אינטרס מולי כל הזמן. בטח לא עם מישהו שאינו כנה מולי.
אנחנו רוצים לייצר קשר. לרצות, להתרפס, לסלוח על הכול או להיות פראיירים- זה לחבל בקשר.
ואם נצליח לייצר קשר- תהיה לקשר הזה את יכולת ההשפעה הגדולה ביותר הקיימת בעולם. את היכולת לספוג מהלומות, להכיל את התסכול שלו, לשמור על כבוד ולעודד אחריות ומוטיבציה להצלחה ולחיים.
הנה משפט המפתח שלי אלייך אמא יקרה- אנחנו רוצים הורות ממקום של מנהיגות ולא ממקום של דיקטטורה.
אנחנו הגדולים. ופעם- כשהיינו הגדולים הוא הרגיש קטן. וכל דבר שרצינו שיעשה- יכולנו לגרום לכך שיעשה. יש לנו כוח, אפשר להכריח אותו. ומה שהחלטנו- קרה. וזה הפך להיות מאתגר- כשנהיה לו כוח להגיד לו ולהילחם.
זאת חוויה של דיקטטורה. של אין ברירה. הכוח המוחלט היה אצלינו והוא נאלץ להתנהג לפיו. ועכשיו- כשיש לו כוח- הוא נמצא במרד.
ואנחנו רוצים- דווקא מאותו מקום שבו הוא רואה אותנו גדולים- לספק לו חוויה אחרת. אנחנו רוצים שירגיש מוערך ואהוב. וכולנו רוצים שמישהו גדול ומוערך יראה בנו חשובים וטובים. לכולנו אין כל כך עניין שמישהו שאנחנו מזלזלים בו- יעריך אותנו. פשוט אין לנו צורך בזה. אין שם את האפקט המחמיא והמגדל.
בדיוק ההפך מהחוויה שפגעה בו, בדיוק ההפך מהחוויה ששלחה אותו למרוד. אם הוא הרגיש לא חשוב- אנחנו נראה לו שהוא חשוב. אם הוא הרגיש חסר כוח- ניתן לו את זכות את הבחירה.
אבל אנחנו לא סמרטוטים. אנחנו הגדולים. אנחנו מעניקים לו את הכוח, כי כשהכוח היה אצלינו- הוא לא הבין את כוונתנו. אנחנו רוצים לספק לך חוויה חיובית. והחוויה החיובית הזאת תקרה- רק אם הוא ימשיך לראות אותנו בתור הגדולים. המעניקים, ולא השלטון הדיקטטורי שנכנע למרד והפך ברגע לחלש.
וחשוב לזכור- הרבה מאוד פעמים זה יהיה קשה. הוא ינסה להילחם. יסרב לקבל את השינוי ויחפש את החולשה. הוא חי שנים בתודעה כזאת- של קשר שיש בו מישהו למעלה ומישהו למטה. ואם אנחנו לא מצליחים למרות הכול לשנות ולהטמיע ולספק חוויה שונה- יכול להיות שהוא צריך טיפול. יכול להיות שהוא זקוק לעזרה חיצונית שבה הוא יעבד את מה שפגע בו וסיפק לו את החוויה שבה הוא נלחם, ואז- יתפנה מקום למשהו החדש הזה לצמוח.
חזקי גלבוע הוא עו״ס קליני msw מומחה לגילאי ההתבגרות והתנהגויות סיכון, מנהל ומייסד מרכז נשרים.