הילד שלנו עם הפרעת קשב, מגיע הביתה ומתחיל להשתולל; מה עושים? | עשה ולא תעשה

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אצל רבים מצב זה יותר תנודתיות רגשית גבוהה, "אימפולסיביות רגשית", התפרצויות כעס ושמחה מוקצנים ומעברים סוערים בין מצבי רוח חיוביים ושליליים.

בעת מצוקה, לחץ או תסכול עלול להיווצר אצלם  גל של רגשות שליליים עזים, והם מתקשים להירגע בכוחות עצמם. מחקר שפורסם החודש מצביע על קשר הדוק בין תסמיני ההפרעה (גם מהסוג השקט וגם מהסוג הסוער) לחוסר ויסות רגשי.

במילים אחרות, אצל אנשים עם הפרעת קשב שכיח יותר "רגש עגול" (מגיב, תנועתי, סוער) מאשר מרובע (אדיש, יציב, ממותן). עולם הרגש מושפע גם ממחשבות וגם מהגוף ולכן אפשר להבין תופעה זו מכמה נקודות מבט:

מנקודת מבט גופנית - בגוף ישנה מערכת "עגולה" שתפקידה לעורר את הגוף לפעולה, ומערכת מרובעת שתפקידה להשקיט ולהרגיע את הגוף. מחקרים בוחנים את האפשרות שהאיזון בין מערכות אלה עובד בצורה שונה אצל אנשים עם ההפרעה. נראה שהחלק הגופני של הרגש מתנהג אצלם בצורה עגולה וסוערת יותר.

מנקודת מבט רגשית – כשהרגש נחווה בצורה עגולה האדם "חי מאוד". הוא מחובר בעוצמה לדברים ומתבטא בצורה משוחררת ש"פטורה" ממגבלות המציאות. לעומת זאת כאשר אדם מווסת את רגשותיו, הוא בעצם מגביל את עצמו בהתאם לדרישות המציאות. למשל, כשילד חווה חוויה לא נעימה, ככל שהוא לוקח בחשבון את המציאות, הוא חושב על חזרה לרגיעה, על יעילות וכדאיות התגובה ועל התאמת הדרך בה הוא מביע את הרגש לסביבה בה הוא נמצא – הוא בעצם "מתחשב" בריבוע. ככל שהילד מחובר יותר לעיגול, הוא פחות מתעניין בהשלכות המעשיות שיש לסערה הרגשית שלו. הוא "מרשה לעצמו" להתמקד בביטוי הפנימיות שלו ולהרגיש את הדברים חזק ולאורך יותר זמן גם אם הדבר פוגע בו. ויסות הרגש או ביטויו בכלים "מקובלים" הוא תהליך של צמצום ו"ריבוע" של החוויה האותנטית של האדם לתוך מסגרת של מגבלות המציאות הפנימית והחיצונית. כדי להיות מסוגל לעשות זאת על האדם לקבל את הממד המרובע והמוגבל שבו. עליו להשלים ולהתפייס עם העובדה שהממד העגול והחירותי שבו אינו יכול לבוא לידי ביטוי במלואו. אני מבקש לטעון שאנשים עם הפרעת קשב מבכרים את ביטוי הממד העגול, והם רגישים יותר להגבלתו. הם עשויים לחוות את הציפייה לווסת את רגשותיהם כפגיעה בחירות שאותה הם מזהים כאנושיות שבהם. מצב זה עלול ליצור התנגדות פנימית לויסות רגשי ואף לתסכול מול הציפייה (של אחרים או של עצמם) להיות מווסת ומסתגל.

מנקודת מבט שכלית – התגובה הרגשית של האדם מושפעת כמובן מהדרך בה הוא מבין את תמונות המציאות, ועל כך אחראיים תפקודים שכליים שונים, כמו יכולת לראות תמונה שלמה, סדר במחשבות, גמישות מחשבתית, יכולות דיבור פנימי, בקרה עצמית, יכולת הבעה מילולית. הפרעת קשב קשורה לירידה ביכולת לבצע תפקודים אלה או לחוסר מוטיבציה לבצעם. למשל, מודעות רגשית נמוכה השכיחה אצל אנשים עם הפרעת קשב, מגבירה התנהלות רגשית עגולה. דוגמה נוספת, קושי בתפיסת זמן אובייקטיבי האופייני לאנשים עם ההפרעה יכול לגרום לאדם להתמקד בהווה יתר על המידה ולהתעלם מהעבר והעתיד, כך הוא עלול לחוש שהרגש הנוכחי הוא כל עולמו. (בדוגמה זו מתערבים האתגרים הקוגנטיבים והרגשיים יחד).

דרכי התמודדות

פעמים רבות הילד מגיע הבייתה כשהוא קרוב לרתיחה מלכתחילה ודי בגירוי קטן כדי להביא לפיצוץ סוער. למשל, אנשים עם הפרעת קשב שמתקשים בתפקודים יומיומיים (לימודיים או חברתיים) עלולים להיות מלכתחילה יותר מתוסכלים ומתוחים בשל הקשיים בתפקוד. מאחר שזהו מצב רגיל אצלם, ההורים לא לוקחים זאת בחשבון ו"מופתעים" מתגובה סוערת במיוחד בשל סיבה שנראית בעיניהם זניחה ושולית.

ההתמודדות הטובה ביותר עם התפרצויות רגשיות היא בפעילות מבעוד מועד במטרה לצמצם אותן. ניתן לפעול משלושה כיוונים דרך הגוף – להגביר מבעוד מועד את תפקודה של המערכת המרובעת בגוף. דרך הרגש – להגביר מבעוד מועד את יכולת האדם לקבל את הממד המרובע שבו ולהשלים עם חוסר היכולת של החירות להתבטא ללא גבולות. דרך השכל – להגביר מודעות למתרחש, לסיבות ולדרכי ההתמודדות האישיות.

כאשר ילד חווה סערת רגשות, הדחף הטבעי שלנו כהורים הוא "לתקן" את המצב. הגישה המומלצת שונה:

• לתת מקום לרגשות שהילד חווה, להכיר ברגשותיו גם אם הם באים לידי ביטוי בצורה לא מותאמת.
• להבין שמאחורי סערה רגשית מסתתר לעיתים כאב עמוק יותר של קושי להשלים עם מגבלות המציאות. כולנו חווים את הכאב כשפוגשים את הפער בין הרצוי למצוי ואומרים "אלו החיים", הילד לא משלים.
• להביע אמפתיה כנה כלפי הסבל שנגרם לו עצמו מהסערה הרגשית עצמה (הוא הסובל הראשי). לצד זאת בזמנים אחרים לחבר אותו לחוויות נעימות שהוא חווה כאשר הוא משתמש ברגש המרובע שלו.

בנוסף לעבודה הרגשית, נדרשת הצבת גבולות ברורים, מתן תמריצים חיוביים, ומתן כלים מעשיים לילד:  

• לזהות מראש סימני אזהרה לסערה מתקרבת (הגוף שולח סימנים מוקדמים, נכיר ונסמוך על הגוף).
• להיות מודע אם הוא במצב רגשי "עגול" (סוער) או "מרובע" (שאנן) וליכולתו לווסת גם אם חלקית.
• להזכיר לעצמו מה "המחיר", כדוגמת חוסר הנוחות, שהוא עצמו משלם על סערה ואיבוד שליטה.
• לבטא בפה או במחשבה את מה שהוא חש. לתאר ולדבר במקום לבטא רגשית (דיבור מרבע).
• להכיר את השיטות שעזרו לו בעבר במצבים דומים ולנסות לגבש מהן דרך פעולה מוכנה מראש.  
• להתחבר לגוף בעזרת פעילות גופנית סדירה, תרגיל נשימות, כיווץ והרפיית שרירים וכדומה (החיבור לגוף משמעו חיבור לריבוע – למימד המוגבל של האדם. זו גם דרך עקיפה לסייע לחלק הרגשי בתהליך).

הפרעת קשב וסערה רגשית

אנשים עם הפרעת קשב (ADHD) נוטים להגיב בצורה עזה ומהירה הן לאירועים חיצוניים והן לחוויות פנימיות. התגובתיות הרגשית שלהם גבוהה ובלתי יציבה, גם כלפי אירועים נעימים וגם כלפי אירועים לא נעימים. נטייה זו מעיבה לפעמים על היחסים עם ההורים והאחים במשפחה.

מהי הסיבה לכך?

על פי גישת SET שפיתחנו במכון הקשב, ניתן להסביר זאת במונחים של העיגול והריבוע הטבועים בנפש האדם: אצל אנשים עם ההפרעה הרגש "עגול" יותר - כלומר סוער, אינטנסיבי וסוער. זאת בשונה מרגש "מרובע" שהוא יציב ומאוזן יותר. נטייה זו מתבטאת ברמה הגופנית, הנפשית והשכלית. אנשים עם הפרעת קשב מבטאים נטייה ל"עיגול" (חירות) גדולה יותר מאשר ל"ריבוע" (הכרח), והדבר מתבטא גם בתפקוד הרגשי.

מה ניתן לעשות?

הטיפול המיטבי הוא מניעתי – לתמוך בילד לסייע לו מראש בפיתוח כלים לוויסות עצמי:

🧘‍♀️ עבודה גופנית - טכניקות לאיזון והרגעת הגוף מבעוד מועד

🗣 עבודה רגשית - חיזוק הקשר והכלה רגשית, מתן מקום מנומק ל"טעות" של הילד

🧠 כלים שכליים - הגברת המודעות והבנת הדפוס האישי הייחודי לילד

🏡 יצירת מסגרת משפחתית וחברתית תומכת ומעודדת להסתגלות רגשית

נ.ב. השיח כולל מספר יסודות:

א. הכרה - מתן תוקף ב"קול של העיגול", מתן לגיטימציה לעצם הרצון של האדם להיות בלתי מוגבל, גם אם הדרך שבה אדם בוחר לעשות זאת אינה יעילה/נכונה.

ב. הזדהות – מתן מקום לכאב ולתהליך השלמה עם אבדן הכרוך בחוסר היכולת לתת לחירות ביטוי מלא ובלתי-מוגבל.

ג. הרגעה – הפחתת החרדה הכרוכה בהבנה שלא ניתן לקבל ביטוי מלא לחירות. שימת לב לכך שייתכן שהאדם תופס זאת כאיום על העצמי שלו (ביטוי מוחלט של חירות = אני).

ד. פיוס – ריכוך הכאב ופיוס העיגול להתבטא בתוך מסגרת מרובעת בעזרת סימון הסבל הנובע מהעיגול לצד העלאת מודעות חווייתית כלפי סיטואציות בהן הריבוע "משרת" את העיגול (בשונה מתפיסה הפוכה אפשרית לפיה הריבוע "מדכא" או מגביל את העיגול).