אתם מכירים את זה: ילד א' קופץ על ילד ב' בהתרגשות ומתחיל לדגדג את בטנו. ילד ב' קם ומשיב מנה אחת אפיים, עם כריות שמצטרפות לכל החגיגה. ילד א' קורע את הכרית, יושב על החזה של ילד ב' ומתחיל לתת אגרופים לפניו. ילד ב' מיילל מכאבים. ילד א' מיילל מתסכול. כעת ברור ששניהם חייבים להתפצל ולהישלח לפינות נפרדות בבית על מנת להירגע.
אירוע שכזה עשוי להוביל אתכם לאסור לחלוטין את קיומם של משחקים שובבים למיניהם. אבל אל תמהרו לעשות זאת, אומרת ד"ר טינה פיין ברייסון, פסיכותרפיסטית ומחברת הספר "המוח השלם ומשמעת ללא דרמה", בתרגום חופשי.
במקום זאת, היא חושבת שאתם רק צריכים להעניק לילדים שלכם גבולות - או יותר טוב, לעזור להם להציב את הגבולות בעצמם.
"אני חושבת שטעות גדולה שרבים מאתנו עושים היא שאנחנו מחכים יותר מדי זמן להציב את הגבולות", אומרת ברייסון. לדוגמה, חשבו על הפעמים בהן הייתם צריכים להפריע לילדים שלכם באמצע משחק, כדי להגיד משהו כמו "לא למשוך חולצות של אנשים" או "לא לעזוב את האזור הזה של הגינה". האם לא היה קל יותר פשוט להגדיר את הגבולות האלה מלכתחילה?
ואכן, ברייסון דוגלת בקביעת כללי יסוד מוקדם ככל האפשר. "קבצו את החבר'ה ואמרו, 'בואו נקבע כמה כללים ביחד. מה לדעתכם הם צריכים להיות, כדי שנהיה רגועים שכולנו מוגנים ובטוחים בזמן שאנו משחקים?'. אפשר לומר, 'פנים הן מחוץ לתחום. אתם לא יכולים לעשות כלום לפנים של אנשים ואם זה יקרה, נצטרך להפסיק את המשחק'".
היא גם מציעה לאפשר לילד אחד להיות השופט ולתת לו סמכות לקבוע את הכללים ולעצור את המשחק אם אחרים אינם מצייתים להם. "הם אוהבים את העוצמה והשליטה הזו", אומרת ברייסון, מכיוון שהן נותנות להם הזדמנות להציב גבולות במסגרת הוצאת אנרגיה ושעשוע. "תנו להם אחריות".
הם מקבלים אוטונומיה. אתם מקבלים פליי דייט נטול אגרופים. ווין-ווין.