היא עמדה על הפודיום בבנייני האומה, יחד עם ילדה בן השנתיים, וחיפשה את המילים המתאימות. אולם כמו בסיפורי המתח הזולים, המילים בוששו מלעלות על לשונה. ב', אמא צעירה, ניסתה להעביר לקהל את התחושות שממלאות את ליבה אך הלב הגדוש לא יכול להצטמצם לכמה משפטים קרים ומרובעים.
כמה מלים לפה, חצאי משפטים לשם, והסכר הגדול נפרץ. הדמעות נשפכו ושטפו את לחייה הרוטטות, כשהצליחה להשלים משפט אחד ורועד: "ה-ח-זר-ת-ם לי את ה-יל-ד ה-ז-ה ב-מ-ת-נ-ה!!!", שאגה האם בקול לא לה.
הילד הקטן שעל זרועותיה המשיך להשתובב ולחייך. העולם שלו עליז ושמח, ובעיקר בריא. אולם, האולם הקטן של בנייני האומה, על נשותיו ואורחותיו הכבודות, התמלא כולו בדמעות.
היה זה כנס הוקרה לכל המתנדבות שסייעו לב' בכל התקופה קשה שעברה. מאז שנולד חיימקה וגילו שיש לו בעיה קשה בלב, עבור דרך כל הטיפולים והניתוחים הכושלים שנעשו בבתי חולים כאן בארץ, ועד לסיום הטוב, של הניתוח בבוסטון, ממנו חזר הילד בריא ושלם. שמח ומאושר וכל המשפחה שמאושרת יחד אתו.
לא מזמן היא חגגה נישואין שניים וסגרה מעגל. תם פרק הטרגדיות בחייה והמסלול שלה לחיים חדשים חלק ומבטיח. כעת, שהכול כבר אחרי, היא מספרת על התחושות ועל התובנות שליוו אותה לאורך התקופות כולן, הקשות והטובות. "חיימקה נולד יתום מאביו", בוחרת אימו לפרט את הסיפור מתחילתו הטרגית. "אביו נהרג בתאונת דרכים קשה וחיימקה לא זכה להכיר אותו. עם לידתו נודע לי כי לחיימקה ישנה בעיה כלשהיא בלב. הייתי לאחר לידה עם ילד גדול יותר מחיימקה, שגם הוא דרש את שלו, אבל לא היה זמן למסכנות. הייתי צריכה להתמודד.
"בתחילה אמרו שזה משהו פשוט, שיוכלו לסדר בניתוח פשוט. קבעו לנו תאריך, באנו, עשו את הניתוח, הייתה התאוששות מההרדמה אבל לא מהבעיה, שנותרה על מקומה, ואולי אפילו החריפה".
ומה עושים במקרה כושל שכזה?
"הרופאים די נכנסו ללחץ. קיימו דיונים רבים שבסופן החליטו לבצע ניתוח נוסף. לניתוח השני ניגשתי בחשש מסוים. הרופאים לא נשמעו לי חד משמעיים ולא כל-כך בטוחים. לצערי, חששי לא היה לשווא. כבר ביציאה מחדר הניתוח, הרגשתי בלב של אימא שמשהו לא כשורה. הרופאים לא אמרו דבר, רק הסבירו שצריך לחכות שהילד יתעורר ואז יבואו לבדוק.
"הלחץ שלי היה עצום. אני אוהבת את חיימקה בכל ליבי, לא היה לי הרבה בעולם חוץ ממנו ומאחיו הגדול. חששתי שאני עלולה לאבד אותו. השעות עברו וחיימקה התעורר. הרופאים באו ובדקו, ושוב הגיעה התוצאה המרה: הניתוח לא הצליח".
תחושה קשה.
"זה היה נורא ואיום. הרגשתי שהשמים נפלו עלי. לא ידעתי מה אני עושה. רציתי לשאוג ולצרוח, אבל הדמעות נתקעו לי כמו גוש מכודרר בגרון. הרגשתי מטושטשת. פשוט לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. הסתובבתי בבית חולים כסהרורית ואנשים שם חשבו שעוד מעט ואני מאבדת את שפיותי.
"הייתה שם אחות של בית החולים, אישה עם לב זהב, שהייתה שליחת ההשגחה העליונה. מתוקף עבודתה מול מקרים אחרים ודומים, הכירה האחות ההיא את עו"ד צחי סנדורמירסקי, יהודי יקר שעובד במחלקה המשפטית של ארגון ה'ועד העולמי למען עניי ארץ ישראל', ומטפל בתיקים הרפואיים הסבוכים המטופלים שם. היא פנתה אליו וביקשה ממנו שיבוא לראות מה ניתן לעשות. עוה"ד בא והחל מיד לקיים דיונים מרתוניים מול פרופסורים מהארץ ומחו"ל. לאחר כמה שעות נודע לו שהמקום בו ניתן יהיה לנתח את הילד ולרפא אותו כליל, הוא בבית החולים בבוסטון. הבעיה הייתה שעלות ניתוח כזה מגיעה לסכום עתק של רבע מיליון דולר. לי לא היה מאיפה להביא גם עשירית מהסכום. הייתי אם חד-הורית כאמור, ובגלל הילד החולה וההתעסקות עם כל הטיפולים שלו, גם לא יכולתי לעבוד. המצב הכלכלי שלי היה מחפיר. פשוטו כמשמעו.
"החבר'ה ב'ועד העולמי' לא בזבזו זמן וקראו לי שאבוא למשרדים שלהם כדי לבדוק מה עושים הלאה. באתי לשם, בוכה ומבויישת. לא ידעתי מה לומר. המתנדבות שם התייחסו אלי מאוד יפה ובכבוד. שאלו אותי פרטים, העברתי להם מסמכים, צילומים שונים, והבטיחו להעביר בהקדם להכרעת הרבנים. כעבור יומיים קיבלתי תשובה חיובית. 'הועד העולמי' לקח על עצמו לטפל בתיק. יצאו להתרמה, ואני יכולה להעיד שהם עבדו מסביב לשעון כדי לגייס את הסכום העצום. ברוך השם, הלא יאומן קרה. ה'ועד העולמי' סיים לגייס את כל הסכום והמסע לחו"ל יצא לדרך".
את הגב הכלכלי העניק הועד, אבל מי טיפל בכל העניינים הטכניים?
"הכול הם. נוכחתי שיש כיסוי הגון לאג'נדה של 'הוועד העולמי'. כשמתגייסים שם למקרה ולוקחים אותו תחת חסותם, הם עושים את זה עד הסוף. הצמידו לי אישה נחמדה שדוברת אנגלית והיא ליוותה אותי ואת הילד לאורך כל המסע. היא לקחה אותנו לשגרירות להוציא ויזה, היא עמדה בקשר מול הפרופסורים בבוסטון והכינה אותם לקראת בואנו. עוה"ד של ה'וועד העולמי' ישב עם קופת החולים והוציא מהם כל מה שאפשר, כדי להפחית את הנטל מעל הציבור. הוא באופן אישי טיפל בסידורי ההטסה הרפואית, שברוך השם לא היינו צריכים אותה בסופו של דבר. הילד נטל כמה כדורים שסייעו לו לעבור טיסה רגילה בשלום. פשוט דאגו לנו מכל הכיוונים. אין לי מילה אחרת".
האישה הזו נסעה איתכם לחו"ל?
"בהחלט. היא לא עזבה אותנו עד שחזרנו עם הילד לארץ והגענו לבית מסודר ונקי, שזה סיפור נוסף. ה'וועד העולמי' ראה את המצב שלי, וכמו שאמרתי, הם החליטו לטפל בכל הבעיות עד הסוף. עברתי לדירה אחרת, נקיה ומסודרת. הם דאגו שיחברו לי את החשמל שהיה מנותק כמה חודשים. אולי לא תאמינו שיש במדינה נאורה ומתוקנת דברים כאלו, אבל עד שהכרתי את ה'ועד העולמי', עברו עלי כמה חודשים ללא חשמל. חיימקה קיבל מהם צעצועים וממתקים, שינעימו לו את תהליך הריפוי, וברוך השם, כיום הוא בריא ושלם".
"ה'וועד העולמי' ליווה אותי גם מהבחינה הרגשית. אז הייתי שקועה בעצמי ולא ראיתי אף אחד. אבל כשאני חושבת על זה היום, זה פשוט מדהים אותי. לפני שנסענו, לקח אותנו אחד מרבני ה'וועד העולמי' לביקורים בבתיהם של גדולי ישראל, שעודדו ובירכו אותי ואת הילד. זה לא מובן מאליו. ברגעים האלו זה נתן לי חיזוק גדול לקראת המסע לבוסטון, שלאור מה שכבר עברתי בבתי החולים בארץ, די חששתי ממנו. ה'וועד העולמי' חשב גם על הנקודה הזו ודאג לי כמו אימא שדואגת לביתה הקטנה".
והסוף הטוב?
"לפני תקופה קצרה ב"ה נישאתי שוב. חזרתי לחיים מאושרים ועצמאים. בעלי מפרנס אותנו. וכיום, שחיימקה כבר בריא ומשוחרר ברוך השם, גם אני חופשית לעבוד, ואנחנו חיים ומתפרנסים בכבוד. אבל אני לא שוכחת, ולעולם לא אוכל לשכוח, שהכול עומד על זכויותיו הרבות של 'הוועד העולמי'. הם היו שליחי הצלה ברגעים הקריטיים ביותר שחוויתי. אם לא הם, אני לא רוצה לחשוב היכן אני הייתי היום. היכן חיימקה היה היום".
הרב רובין שהיה בין רבני הועד שליוו את המקרה, ובמהלך השנים ראה עוד אלפי מקרי מצוקה כאלו ואחרים, קשים יותר או קשים עוד יותר, מתייחס לכללים לפיהם פועל ה'וועד העולמי' במקרים מסוג זה. "בכל חודש מתקבלות כ-40 פניות על מקרים רפואיים סבוכים, חוץ מאלפי בקשות לתמיכה שוטפת, שבהן מטפלת מחלקה אחרת. יש לנו ועדת רבנים שיושבת ודנה בכל אחד מן המקרים ובודקת מה הכי קריטי ודחוף, ולאחר קבלת המסמכים ובחינה משפטית ורבנית מדוקדקת, אנחנו מאשרים. אנחנו לא יכולים לצאת להתרמה עבור ארבעים מקרים בחודש. בוחרים כמה מקרים דחופים ומנסים להשתלט עליהם".
האם דרך הפעולה, בה משתלטים על בעיה רפואית ומחסלים אותה באמצעות סכומי עתק, נחשבת ייחודית ל'ועד העולמי'?
"עד כמה שידוע לי, ולדאבוני אני כיר הרבה מקרי מצוקה, אין קופה אחרת שלקחה על עצמה את הפרויקט המסובך הזה. כולם אהובים וברורים, אבל המטרה הראשונית של כל קופה, היא לסייע ולתמוך במשפחות שצריכות קצבה חודשית לתקופה מסוימת. כך ניתן להעלות משפחות רבות על דרך המלך, שבעתיד יהיו בגדר 'חי נושא את עצמו'. אבל בכל זאת, הזעקות של המשפחות המתמודדות עם בעיות רפואיות קשות, מצלצלות באזנינו ללא הרף ומטלטלות אותנו שנעשה משהו למענם".
כיצד מצליחים לגייס את הסכומים העצומים הללו?
"דבר ראשון, בודקים את היכולות של המשפחה הקרובה והרחוקה. אחר כך, מבררים את הזכאות הרפואית, בקופות החולים ובחברות הביטוח, מהם ניתן לקבל סכומים הגונים. לשם כך, יש לנו עו"ד ורו"ח, שזהו עיקר ההתעסקות שלהם. הם יודעים לנהל מו"מ עיקש מול מהלי קופות החולים, להתמודד עם סעיפי חוזי הביטוחים הרפואיים השונים ולהוציא מהם את המירב. אנשים מיומנים כגון אלה, מהווים נכס עצום לקופה ולכל כלל ישראל, כיון שכך אנחנו יכולים להוריד מעל הנטל שנעמיס אחר כך על הציבור.
"לאחר שאנו רואים שמיצינו את כל הזכאויות עד תום, פונים לעריכת ההתרמה. מחלקים את הסכום לתרומה הגיונית של 50 או 100 שקלים לחודש, ומתחילים לגייס תורמים שיתנו יחידות תרומה לתקופה של 36 חודשים. לכל מקרה בוחרים דאטה חדשה של ציבור, וכך מקרבים אט אט אל הסכום הכולל והדרוש.
"כמובן שאין לזה קשר לפעילות הקבועה ולתמיכה השוטפת שהארגון מעניק, אבל הפרויקטים הללו מהווים את 'סיפורי הדגל' שלנו. אנחנו זכינו להרים את הכפפה, והצלחנו בס"ד להציל חיים של חולים קשים רבים. התקווה שלנו שלעולם לא יצטרכו, אבל כל עוד ישנם מקרי מצוקה רפואיים, אנחנו כאן בשביל לעזור ועם ישראל איתנו בשביל לתרות ולתרום בלי להתעייף. מסיפור לסיפור, אני נפעם עד כמה נכונים הדברים שאמרו חכמינו: ישראל נתבעים ונותנים. פשוט בלי גבול ומידה".