בחול המועד פסח, הסתלקה לבית עולמה בשיבה טובה ובשם טוב, מרת חנה (הענא) פריינד ע"ה, והיא בת 92 בפטירתה.
המנוחה נולדה בשנת תרצ"ב בעיר בודפשט, לאביה הר"ר אליהו מנדל ז"ל, שנפטר בהיותו בן 32 שנים, והותיר אחריו את אלמנתו מרת ביילא ע"ה, ושבעה יתומים, כאשר הקטנה שבהם נולדה לאחר לווית אביה, שנותרו לבדם ללא משען ומשענה.
היו אלה ימי פרוץ השואה האיומה, האלמנה וילדיה הקטנים, נותרו בגטו היהודי בבודפשט, בימים האופל הקשים. לימים ספרו אחיותיה, כי בהיותה נערה בת שתים עשרה, אזרה אומץ הורידה מעליה את הטלאי הצהוב, ונמלטה מהגטו בחשאי כדי להביא ככר לחם לאמה ולאחיה, תוך סכנת נפשות של ממש.
לימים ספרה איך באחד הימים, הגיעו חיילי האויב לביתם, והוציאו אותם אל הרחוב, כשאמה הצדקנית לוחשת לילדיה "אמרו כעת שמע ישראל", מתוך ידיעה שיתכן שאלו הם שעותיהם האחרונות.
אך ההשגחה הפרטית כיוונה את צעדיהם, ובדרך נס ניצלה אמה וששה מילדיה, מחרב האויב, רק אחיה התאום, יחיאל משה הי"ד נשלח לאושוויץ שם נעקד עק"ה על כל בני העיירת אוהעל, לשם נשלח ללמוד). שאר בני המשפחה זכו בדרך נס להכנס לבתים המוגנים, שהוקמו בפועלו של הדיפלומט השוודי, ראול ולנברג, ולהנצל מהשליחה למחנות ההשמדה.
מרת חנה עלתה לארץ עם אחותה גב' הרטמן שתחי', בספינת המעפילים "תיאודור הרצל", כשלימים תיארה אחותה את חווית הנסיעה הקשה בצפיפות וטלטולי הדרך הנוראים, בדרכם לארץ נתפסו נוסעי הספינה על ידי החיילים הבריטים ונשלחו לחודשי מעצר ארוכים במחנה המעפילים בקפריסין, עד לשחרורם ועליתם לארץ, שם אמצה את הנערה הצעירה משפחה ב"כפר הרואה".
לאחר שעלתה אמם לארץ, נפגשו כל בני המשפחה והתאחדו, כאשר הם נשלחים על ידי הסוכנות היהודית לגור בחיפה. אמה הצדקנית ראתה בשבת הראשונה יהודים מסתובבים ובידם כלב, תוך שהם מחללים את השבת, והודיעה כי היא עוזבת מייד את העיר, כי היא "אינה דרה אלא במקום תורה", בשומעה כי בעיר בני ברק גר מרן החזון איש, היא עברה לגור בבני ברק, בגבעת רוקח סמוך לביתו של מרן, שם גדלה את ילדיה.
לאחר תקופה באותם ימים הם עברו לגור בדירה קטנה שכורה שלא היה בה אף חיבור לחשמל, לימים ספרו אחיותיה, כי היא נשאה תפילה שתוכל לסייע לאמה האלמנה, היא רכשה כרטיס הגרלה, בו זכתה בסכום כסף משמעותי, שאפשר לה לחבר את הבית בו הם גרו לחשמל. כשבהמשך היא נישאה עם הר"ר אליעזר פריינד ז"ל, אף הוא מניצולי שואת יהדות הונגריה, מי שלימים הוכר כמוותיקי העיר בני ברק, וממייסדי בית המדרש "אגודת רעים", וביחד הקימו את ביתם והעמידו דור ישרים מבורך.
במשך עשרות בשנים, הכירו אותה כל מכירה כאשה שקטה וצנועה, שחיפשה בכל מאודה אך להיטיב לאחרים, דאגת האחר תמיד הייתה על ליבה, וכל מעייניה היו אך להיטיב, מעולם לא ביקשה לעצמה דבר, כשהיא משקיעה את מעייניה בחינוך ילדיה ונכדיה, ובנתינה לכל נצרך.
כל מי שנכנס לביתה לא יצא ריקם, אם זה נכד, אורח מזדמן או עוזרת בית, שיצאו ובידם מיני תרגימא, שניתנו מלב אוהב, ובעיקר עין טובה, עין חדה שידעה להבין לשבורי לב, ולחבש לעצבותם, ברגישות מיוחדת שהיתה לה, להבין ליבו של כל אדם, לדבר איתו בשפה המתאימה לו, ולהבין ללבו, ילדיה העידו על מעשים רבים, שבהם האירה פנים לאנשים מוכי גורל ונזקקים, שדפקו בדלת ביתם, ומצאו שם מיטה לישון ומנת אוכל חמה. כך היה עם זרים וכך עם ילדיה ונכדיה, שכניה ומכריה, כשתמיד כל מחשבותיה היו איך להיטיב לאחרים
באורח קבע ליוו אותה בידה ספר התהילים והסידור, שהיו ספוגים בדמעות ובתפילות, לפני שנים רבות סיפר לבני המשפחה איש ח"ק, כי באחד מימות החמה הגיע לבית העלמין וראה אשה מבוגרת יושבת וממררת בבכי במשך שעות ארוכות, היתה זאת מרת חנה, שביקשה לשפוך שיח על צרה שעליה שמעה, ומבלי אומר ודברים יצאה להעתיר בתפילה רווית דמעות. כי כך כל ימיה הקפידה על תפילות נרגשות באמונה תמימה בבורא עולם, הם יחד עם לבה הטוב, כוח הנתינה הנדיר, והארת פניה היו לסמל, לאשה חשובה מדור קודם, חדורה אמונה בקב"ה, ואהבת ה'.
גאוותה הייתה על בני משפחתה, כאשר זכתה להקים דור ישרים מבורך, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בהם תלמידי חכמים ובתים של יראים ושלמים.
בליל ח"י בניסן, סמוך לעלות השחר, יצאה נשמתה בטהרה במעמד רבים מבני משפחתה ומנין תלמידי חכמים שעמדו בתפילה ובקבלת עול מלכות שמים, מלוים אותה בדרכה האחרונה, כעבור כמה שעות בערב שבת קודש, נטמנה בבית העלמין סגולה בפ"ת לצד בעלה ז"ל.
הותירה אחריה את בניה ובנותיה, ר' פנחס פריינד מבני ברק, ר' חזקיהו פריינד מירושלים, ביתה מרת יהודית ברוק תחי' אשת הר"ר נפתלי ברוק מבורו פארק, בתה מרת בתיה תחי' אשת הר"ר משה רפורט מפ"ת ובתה מרת שושנה תחי' הר"ר יאיר ארלנגר מבני ברק, נכדים ונינים ההולכים בדרך התורה והמצווה, אותה התוותה להם בשאיפתה הטהורה כל ימיה. ואחיותיה הרבנית אביבה זלצברג תחי' ומרת שושנה הרטמן תחי'.