יש לי כמה חברים בארץ ובעולם, שאנחנו מכירים מקדמת דנא, מישיבה קטנה, מישיבה גדולה, עברנו כברת דרך ארוכה, אבל היום, בגלל טרדות היום יום, עול הפרנסה, בית, ילדים, לא יוצא לי לדבר איתם כל יום, פעם בשבוע, אולי אפילו פעם בחודש, אבל הם ואני קשורים בנפש.
המכנה המשותף שלנו גבוה, הרזומה של הקשר ארוך בשנים, אנחנו מתראים בשמחות אחד של השני, הילדים שלנו כבר לומדים יחד באותם הישיבות, בן של אחד מהם אפילו משרת יחד עם בני בנח"ל החרדי, אבל כל פעם שאנחנו נפגשים, מבקרים אחד אצל השני, אנחנו ממשיכים את השיחה מהיכן שנעצרה בפעם קודמת, ולא נצרכים לשחזרה מהתחלה.
בטוחני שגם לכם יש כאלה חברים, ראיתי פעם הסבר באורח חיים הקדוש למושג למה לפעמים חברות חזקה מקשר אחים, כי אחים מחוברים אחד לשני רק מהצד הביולוגי, אבל חברים שהם קשורים מאד, כנראה שהנפש שלהם ירדה קשורה זה בזו לעולם.
השבוע נפטר אבא של אחד מהם, הרגשתי אצלם כמו רבים בן בית, אבל כנראה שכל אחד מצא שם פאן אחר, אני מצאתי מאור פנים, מקום שנעים להיכנס אליו, וקשה לצאת ממנו, תמיד חייך כשדפקתי בדלת, גם אם בנו לא היה בבית ביקש שאכנס, שאשב איתו במטבח, בלמטה ובלמעלה שלו היו ארונות פורמייקה, ממול היה חלון ענק, נוף גדול לא נשקף ממנו, הנוף המרכזי היה הוא, אישיותו המיוחדת.
מיד היה מכין לי כוס שתייה, עם איזו עוגה טרייה, שואל בחיוך עדין כזה, ששמור רק לו, באיזו סוגייה אתם אוחזים בישיבה, הייתי ממלמל משהו מתחת לניצני השפם הנערי שלי, הוא היה מונח בלימוד, החזיק ראש.
אני זוכר, פעם אחת רציתי להתקיל אותו, הוא שאל אותי את שאלתו הקבועה, אמרתי אנחנו אוחזים, בסוגיית "תקפו כהן", הוא מיד קפץ ואמר, נו אתה יודע את המחלוקת בין הש"ך לרמב"ם, למי שייכת הבהמה במקרה שהיא ספק בכור ?, נותרתי המום, אמרתי לו בבדיחות הדעת, חשבתי שאתה "ישראל" עכשיו אני רואה שאתה כהן גדול.
ככה הוא היה, בן תורה אמיתי, הוא יצא לעולם העסקים מעולם התורה, אבל עולם התורה לא יצא ממנו, הוא למד את מקצוע האופטיקה, באחד מביקורי אצלו בחנות, שאלתי אותו, חיים, מדוע בחרת דווקא ללמוד אופטיקה, הוא ענה לי בחריפות, אתה חושב שלשמור על העיניים זה קל, זה מקצוע, גדולי הדור שיחרו לפתחו, הוא היה בודק את עיניהם ברטט ובזיע.
פעם אחת ביקרתי בחנותו שבתל אביב, קרוב לשעת הסגירה, הוא אמר, אתה רוצה לעזור לי, תמהתי, אני ? לך ? בשמחה, נתן לי להחזיק מזוודה כזו, מרופדת בקטיפה אדומה, שבתוכה היו עזרים לבדיקת ראיה, נכנסנו לרכב אמריקאי ארוך כזה שהיה לו, התמקמתי בכסא לידו, שאלתי בסקרנות, חיים לאן נוסעים, אמר לביתו של גדול הדור, הרב ש"ך זצ"ל, התרגשתי כולי, ידעתי לאן, הוא אמר, זו חוויה שלא תשכח לכל החיים, ביקש שלא אספר לאף אחד עד אחרי מאה ועשרים, לא שאלתי אם שלו, או של הרב ש"ך.
הגענו לרחוב ראב"ד, 27 , נכנסנו לביתו של הרב, איזו יראה הייתה על פניו, הוא עמד לפניו, לא כרופא לפני מטופל, אלא כעבד לפני קונו, הוא דיבר איתו באידיש עם צליל ליטאי כבד כזה, בסיום הבדיקה רשם את מספרי העדשות, מספרם היה גבוה מאוד, נכדו של הרב שאל, מה המספר של ימין, ומה של שמאל, חיים שתק, כשיצאנו, שאלתי, למה לא ענית לו כששאל את המספרים, הוא חייך במבוכה הקליינרית שלו, ואמר, התביישתי לומר ליד גדול הדור שיש לו מספר גבוה, התרגשתי כולי, למדתי ממנו פרק בהתבטלות אצל גדולי הדור.
בשנתיים האחרונות הוא חלה מאד, הסוכר אכל אותו, הוא כאב מאד את גופו, הוא גר בשכנות למחותנים שלי, ערב אחד ירדתי מביקור אצלם, ראיתיו חוזר מתפילת ערבית, כשהוא מובל על כיסא גלגלים, רגליו כבר לא היו איתו, הסוכר עשה בהם שמות, אכל לו בהם, כל חלקה טובה, הוא חייך אלי במאור פנים שלו, של אבא אוהב כזה, חיוך שעטף אותי שנים רבות, שאלתי, חיים איך אתה מרגיש, ענה, יותר טוב ממה שאתה רואה.
דמעות ניקוו בעיניי, גרוני נחנק, הסטתי את פני הצידה, שלא יראה, תבוא לבקר אצלנו בבית, במטבח, לזכר הימים הטובים, כשעוד הייתי בחור ישיבה צעיר לימים, הבטחתי לבוא, לצערי לא הספקתי.
השבוע החזיר את נשמתו לבוראו, בערש"ק פרשת וישלח, עד עכשיו אני מתקשה לקרוא ברחובה של עיר, את המודעה הלבנה, עם המסגרת השחורה, שכתוב בה, בצער רב וביגון קודר, אנחנו מודיעים על פטירתו של האי גברא רבא, ר' חיים זאב קליינר זצ"ל.
מעומקא דליבא שלוחה לכם, משפחת קליינר על כל שלוחותיה, בארץ ובגולה, כוס תנחומים, יתומים הייתם ואין אב, אבל אני בטוח שהוא יהיה מליץ יושר טוב עליכם, על האימא, ועל כל הקשורים בכם ואליכם, ת.נ.צ.ב.ה.