דקוריא של צפרים קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו אביי דייק מרישא רבא דייק מסיפא אביי דייק מרישא טעמא דישראל עומד על גביו אבל יוצא ונכנס לא רבא דייק מסיפא טעמא דבא ומצאו ששחט אבל יוצא ונכנס שפיר דמי ולאביי קשיא סיפא אמר לך יוצא ונכנס נמי בא ומצאו קרי ליה ולרבא קשיא רישא אמר לך יוצא ונכנס נמי כעומד על גביו דמי כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפרין קוטע ראשו כו´ אמאי ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר אמר רב מנשה (סימן מכני´´ס איזמ´´ל בזכרי´´ם) במכניסן תחת כנפיו ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה אמר רב משרשיא דממסמס ליה מסמוסי ודלמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מן התורה ולטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבן אלא כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו ה´´נ כיון דאחזיקו אחזיקו ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר´´א אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל רשב´´ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל אמר מר מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ´´ל ר´´א אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות קסבר לא בקיאי בשימור רשב´´ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל היינו ת´´ק איכא בינייהו דכתיבא ולא אחזיקו בה ת´´ק סבר כיון דכתיבא אע´´ג דלא אחזיקו בה ורשב´´ג סבר אי אחזוק אין אי לא אחזוק לא אי הכי כל מצוה שהחזיקו בה כותים אם החזיקו מיבעי ליה אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה תנא קמא סבר כיון דלא כתיבא אע´´ג דאחזיקו בה נמי לא רשב´´ג סבר כיון דאחזוק אחזוק גופא אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא אי הכי כי לא בדק נמי מיטרח לא טרח אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח
רש"י
דקוריא. מחרוזות של צפרים שחוטין רייש´´ט בלעז: אביי. דאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא: ורבא. דשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו: כעומד על גביו דמי. ועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס: האי הוא דהוי שחיט שפיר. אותו עוף לבדו שחוט יפה וזה היה מכירו ואכלו ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים: במכניסן תחת כנפיו. ישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו ואין הכותי מכיר איזה נתן לו: ממסמס. ממעכו ומכתשו: אין שחיטה לעוף מן התורה. משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף: ולטעמיך. הך זביחה דכתיב בבקר ובצאן מי מפרשן הלכותיה בתורה ואפ´´ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה: ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא. מצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה וראינו שהחזיקו בה אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן או אי אמרינן אע´´ג דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה: מותר. לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח: ואדם יוצא ידי חובתו. שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואם ישב ולא אכל עבר בעשה ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה: אסור. אפילו לאוכלה: שאין בקיאין. אין יודעין לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק בין הכסיפו פניו ללא הכסיפו פניו: פשיטא. דיוצא בה כיון דמותרת: מהו דתימא. אע´´ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו (דתנן) הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה: ורבי אליעזר אוסר. אפילו לאוכלה: קסבר לא בקיאי בשימור. לא גרסינן וטעמו משום חימוץ ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ וי´´מ ור´´א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור: איכא בינייהו. מילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה: ת´´ק. דלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה´´ה לכל הכתובים בתורה אע´´ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור´´א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב´´ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא: כל מצוה. משמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא: אם החזיקו מיבעי ליה. דהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת´´ק דשרי בלא חזקה ולר´´א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר´´א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת´´ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו: אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת´´ק סבר. מצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור´´א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב´´ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע´´ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק והיינו תנאי דלעיל ת´´ק ורשב´´ג: כיון דאיכא התירא ואיסורא. קמיה שבידו להכשירה ובידו לנבלה: מטרח לא טרח. אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר סכין אחרת: תניא דמסייע לך. דכל מי שאינו עושה להכעיס ואיכא התירא קמיה לא שביק התירא ואכיל איסורא. של עוברי עבירה. שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה:
תוספות
דקוריא. סל כמו דקוריא דפרק השוכר את הפועלים (ב´´מ דף פד.) ודמפנין (שבת קכז.): מכניס איזמל בזכרים. סימני שמעתתא דרב מנשה דהא מכילתא הן הך דמכניס תחת כנפיו ולקמן בפרק שני (דף לא.) איזמל שאין לו קרנים ובפרק אלו טרפות (לקמן דף נא.) הנהו דיכרי דגנבי גנבי אין חוששין לריסוק אברים מיהו גם במקומות אחרים יש כדאשכחנא בפרק ב´ דיבמות (דף כה.) דאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) אמר רב מנשה חדא קמי חדא תרי קמי תרי שפיר דמי: מצת כותי מותרת. וא´´ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפירקין דר´´א (פ´ לח) וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם ואת אלהיהם היו עובדים דהא קאמר התם מכאן אמר ר´´א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן (דף יג.) שחיטת צדוקי לעבודת כוכבים פתו פת כותי ואומר ר´´ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה הכותי ממנה מצה וא´´ת והיאך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול וי´´ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה: איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה כו´. בפ´´ק דגיטין (דף י.) מוכח דכתיבא ולא אחזיקו בה נמי איכא בינייהו דלת´´ק מהני ולרשב´´ג לא מהני והכא לא נקט אלא לא כתיבא ואחזיקו בה משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי תנאי א´´נ דלא אתא לשנויי אלא מה שהקשה אם החזיקו בה מבעי ליה ושם פירשנו:
עמוד ב´:
מותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני רבי יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא וקתני מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק התירא ואכיל איסורא ממאי דלמא ר´´ש היא דאמר חמץ אחר הפסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן ותיהוי נמי ר´´ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ומה בדרבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כ´´ש לימא מסייע ליה הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר האי ערל ה´´ד אילימא מתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא אלא פשיטא מומר לערלות וקא סבר מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה אימא סיפא ואפילו ישראל מומר האי מומר ה´´ד אי מומר לדבר אחר היינו מומר לערלות אלא לאו מומר לאותו דבר וכדרבא לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ´´ט כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה אלא מומר לעבודת כוכבים וכדרב ענן דאמר רב ענן אמר שמואל ישראל מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו גופא אמר רב ענן אמר שמואל ישראל מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב שנאמר {דברי הימים ב יח-ב} ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד ודלמא מיזבח זבח מיכל לא אכל ויסיתהו כתיב ודלמא בדברים אין הסתה בדברים ולא והכתיב {דברים יג-ז} כי יסיתך אחיך באכילה ובשתיה והכתיב {איוב ב-ג} ותסיתני בו לבלעו חנם למעלה שאני ודלמא משתא אשתי מיכל לא אכל מאי שנא שתיה דאמרינן מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה אכילה נמי מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה הכי השתא שתיה סתם יינן הוא ועדיין לא נאסר יינן של עובדי כוכבים אבל אכילה אימא לך מומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה איבעית אימא לאו אורחיה דמלכא משתיא בלא מיכלא ואיבעית אימא ויזבח ויסיתהו כתיב במה הסיתו בזביחה ודלמא עובדיה זבח לרוב כתיב עובדיה לא הוה ספיק ודלמא שבעת אלפים זבוח דכתיב {מלכים א יט-יח} והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וגו´ טמורי הוו מיטמרי מאיזבל ודלמא גברי דאחאב הוו מעלו לא ס´´ד דכתיב {משלי כט-יב} מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים ודלמא גברי דיהושפט נמי לא הוו מעלו זבוח גברי דאחאב אכול גברי דיהושפט זבוח עובדיה אכל יהושפט לא סלקא דעתך מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים הא לדבר אמת משרתיו צדיקים ודלמא זבוח גברי דאחאב אכל אחאב וגבריה זבוח גברי דיהושפט אכל יהושפט וגבריה
רש"י
מותר מיד. ואע´´ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליה הפסח מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד: מפני שהן מחליפין. בשל עובדי כוכבים דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור ואע´´ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לעובד כוכבים לא הוה יהיב ליה דידיה אפ´´ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית וי´´א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא´´כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לעובד כוכבים ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים: (כרבי) יהודה. בפ´ כל שעה (פסחים כח:): איסור דאורייתא. ואע´´ג דאורייתא היא סמכינן אהחליפו: בדאורייתא לא מקילינן. כגון נבלה: מי קתני שאני אומר החליפו. דהוי משמע דלא פשיטא לן דהחליפו ואנן הוא דתלינן לקולא משום דאיסור דרבנן הוא: מפני שהן מחליפין קתני דודאי מחליפין. וא´´נ אוקמינן לה כר´´ש כ´´ש דמסייע ליה טפי לרבא דהשתא ומה בדרבנן דקילא איסורא ידעינן בהו דהיכא דמשכח היתירא לא אכל איסורא דרבנן כ´´ש נבלה דאורייתא: לימא מסייע ליה. לרבא: מומר לערלות. מבעט במצוה זו: לא הוי מומר לכל התורה כולה. ושחיט שפיר: אי מומר לדבר אחר. למצוה אחרת דלא לשחיטה ולא ראינוהו מומר לנבלות: לאותו דבר. לנבילות לתיאבון ואיצטריך לאשמועינן דאפילו למצוה דחשיד עלה כי מזמנין ליה היתירא סמכינן עליה: כהיתירא דמי ליה. וליכא למימר לא שביק היתירא ואכיל איסורא דהא היתירא חשיב ליה: אלא מומר. דקתני לעבודת כוכבים ואיצטריך לאשמועינן משום דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ואפ´´ה סמכינן עליה כרב ענן כו´: אחאב וסיעתו חזינן בהו דעובדי עבודת כוכבים הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי ואיכא למימר דיצרא דעבודת כוכבים תקיף עלייהו ויהושפט צדיק גמור היה: מיזבח זבח. שהיה סבור שיאכל עמו: מיכל לא אכל. יהושפט: ויסיתהו. לעלות על רמות (לראות) גלעד: למעלה שאני. דאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידיה באכילה ושתיה: מאי שנא שתיה. תירוצא הוא: אכילה נמי. בניחותא: סתם יינם הוא. שלא ראינוהו שנסכו לעבודת כוכבים דליתסר דכתיב (דברים לב) ישתו יין נסיכם ואפילו חשבת ליה מומר לכל התורה כולה שרי דעדיין לא נאסר יינם של עובדי כוכבים דמי´´ח דבר דתלמידי שמאי והלל הוא: לא הוה ספיק. לא היה מספיק לבדו לשחוט לכולם: שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל. באחאב כתיב: גברי דאחאב. הממונים על ביתו ושוחטין לו וכיון דהוו בבית אחאב לא הוו יראין מאיזבל דהא עובדיה ממונה על ביתו וצדיק גמור היה:
תוספות
מותר מיד מפני שהן מחליפין. פירוש מותר בהנאה למוכרו או להאכילו לפועלים עובדי כוכבים או לכלבים אבל לישראל אסור באכילה דגזרו על פתן של עובדי כוכבים א´´נ כדפירש ר´´ת דבבצק איירי דמותר באכילה והשתא א´´ש דלא תקשי היכי סברוה דאתיא כרבי יהודה הא אית ליה בפ´ כל שעה (פסחים דף כח:) דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אלא בבצק איירי ומחלפי בבצק של עובדי כוכבים שלשו אחר הפסח ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה ומה שפירש בקונטרס שמרויחין דלדידן מיהא שרי דאין תופס את דמיו דדוקא לדידיה אסור שבא לו מחמת חמץ בפסח ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס´´ד השתא דהוי דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפירש בקונטרס בע´´ז בפרק רבי ישמעאל (דף נד:) גבי כי חרם הוא ודריש הוא למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ופי´ בקונטרס דדוקא בקדושי אשה אבל בשאר חליפין אסור מדרבנן ונראה שפשוט לו לרש´´י דאסור מדרבנן מטעם שפירש כאן דא´´כ מצינו דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא דאפילו יהיו הדמים מותרין כשמכרן מ´´מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא ומיהו נראה שיש לאסור מדרבנן דבנדרים פרק השותפין (דף מז:) בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחליפין ת´´ש המקדש בערלה כו´ מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ש´´מ דחליפי איסורי הנאה מותרין ודחי דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ומיהו אע´´ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי משום פריה ורביה א´´נ לא אסרו אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה וא´´ת מאי פריך בריש פרק בתרא דע´´ז (דף סב.) גבי השוכר הפועל לעשות עמו יין נסך שכרו אסור מ´´ט אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ומאי קשיא הא לכתחלה אסור ליהנות וי´´ל דמשמע ליה שכרו אסור גם לאחרים כמו יין נסך עצמו ולהכי פריך שפיר דאי אסור גם לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון דגם היא אסורה ליהנות ונהי דאמרינן בריש כל שעה (פסחים דף כא:) דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן דחוששין לקדושין מ´´מ מקודשת גמורה לא הויא דאם בא אחר וקדשה חוששין לקידושי שניהם: שמתו אחיו מחמת מילה. שנימולו כשהן גדולים ומתו דאי בשמיני דלמא משום דלא נבלע בהם הדם כדאמר במסכת שבת (דף קלד.) א´´נ אפילו בשמיני וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן: אלא מומר לאותו דבר. ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה: מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו. תימה דבפרק בתרא דהוריות (דף יא.) פליגי בה רב אחא ורבינא במומר להכעיס אי הוי צדוקי או מומר אבל עובד עבודת כוכבים לכולי עלמא הוי צדוקי ולקמן (דף יג.) תני שחיטת צדוקי לעבודת כוכבי´ י´´ל דצדוקי דלקמן היינו לעבודת כוכבים שעובד לכוכבים תמיד:
(באדיבות פורטל הדף היומי)