ושלמים שם שם ממעשר [ומינה] מה שלמים אין גופן מעשר אף תודה נמי אין גופה מעשר והני חיטי הלקוחות במעות מעשר שני נמי אין גופן מעשר אימא טעמא דידי תודה מהיכא קא ילפינא לה משלמים ושלמים שם שם ממעשר מה שלמים אין מין מעשר אף תודה אין מין מעשר לאפוקי חיטין הלקוחות במעות מעשר שני דמין מעשר נינהו אמר ר´ אמי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים לא קנו שלמים מאי טעמא דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אקדושת מעשר שני מיתיבי הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין לאו למימרא דקני שלמים הא איתמר עלה אמר רב לא קני שלמים ומאי לא יצא העור לחולין הכי קאמר אינו בתורת לצאת העור לחולין מ´´ט אמר רבה נעשה כלוקח שור לחרישה איתמר המתפיס מעות מעשר שני לשלמים ר´ יוחנן אמר קני ר´´א אומר לא קני ואליבא דר´ יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא דכולי עלמא לא פליגי דקני כי פליגי אליבא דר´ מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא מאן דאמר לא קני כר´ מאיר ומאן דאמר קני כיון דמעשר קרי ליה שלמים כי מיתפסת ליה נמי תפיס מיתיבי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשין אחד לקדש ואחד למעשר מי סברת דברי הכל היא הא מני רבי יהודה היא:
מתני´ מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין תלמוד לומר {דברים טז-ב} וזבחת פסח לה´ אלהיך צאן ובקר והלא פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן מה תלמוד לומר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין לפיכך האומר הרי עלי תודה הרי עלי שלמים הואיל ובאין חובה לא יביאו אלא מן החולין ונסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין:
גמ´ ופסח גופיה מנא לן דתניא ר´ אליעזר אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין אמר לו רבי עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר א´´ל אע´´פ שאי אפשר ראייה גדולה היא ונלמד הימנה חזר ר´´ע ודנו דין אחר מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח
רש"י
ושלמים גמר שם שם ממעשר שני. דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם (דברים יד) וכתיב בשלמים ואכלת שם (שם כז) מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר: ומינה מה שלמים אין גופן מעשר. שני דשלמים בשר אף תודה דבאה ממעשר אין גופו מעשר דאותן חיטין שיכול ליקחם מהם לא היו של מעשר אלא שניקחו בכסף מעשר: מה שלמים כו´ דמין מעשר נינהו. אלא יביא ממעות מעשר ויקח חלות לתודתו והני לא הוו מין מעשר: המתפיס. שמזמן מעות מעשר שני לקנות שלמים מהן אע´´ג דסתם מעות מעשר שלמים הן אע´´ג דמתפיס בהו בפירוש לא קנו שלמים דלא חלה על אותן מעות קדושת שלמים אלא שיכול לקנות מהן כל דבר אחר שירצה: דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת מעשר. שלא יהא יכול ליתנו בכל אשר תאוה נפשו: הלוקח חיה. ממעות מעשר שני לזבחי שלמים: ובהמה לבשר תאוה. לאוכלה בירושלים בכל שעה שירצה כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאע´´ג דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים: לא יצא העור לחולין. דאילו בשר חיה גופה לא חזיא לשלמים אבל עור דחזיא ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין היכא דיש בו ליקח בו בהמה סתם מעות מעשר הויא שלמים ומביא בדמיו שלמים דקיימא לן דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מעשר שני בהמה לשלמים וחיה לבשר תאוה והעור יוצא לחולין כדאמר בפ´ בכל מערבין (עירובין כז:) בבקר מלמד שלוקחים בקר אגב עורו הבשר לזבחים ומבליע דמי העור בבשר ויוצא לחולין וצאן אגב גיזותיו אבל הכא דשני דלקח חיה לשלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אלא קנו שלמים: לאו למימרא דקנו. העורות תורת שלמים אלמא דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר: ה´´ק אינו בתורת לצאת העור לחולין. דאין לו קדושה כלל הואיל ושלא כתורה לוקחן דנעשה האי עור כלוקח ממעות מעשר שני שור לחרישה שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו מרבותינו ז´´ל. ענין אחר אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו לשלמים הלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דמוכרם הן ועורן ויאכלו כל דמיו מעשר: אליבא דר´ יהודה. דאמר במסכת קדושין (ד´ נב:) מעשר ממון הדיוט הוא ויכול לקדש בו את האשה לא פליגי דקנו שלמים דקדושת שלמים חיילא אממון הדיוט: מ´´ד לא קנו כר´´מ. דלא חלה קדושת שלמים אממון גבוה: כיון דמעשר קרב שלמים. בהמה שלוקח ממעות מעשר סתם קרב שלמים: מכי תפיס ליה נמי. לצורך שלמים תפס דקנו שלמים ואין יכול לשנותן לדבר אחר: כשהוא פודן. לאותן מעות מעשר שני שמחללן על פרוטות או על דינרין: מוסיף שני חומשין. אחד חומש להקדישו שפודה דהיינו שלמים דכתיב אם המקדיש וגו´ ויסף חמישיתו וגו´ (זיקרא כז): ואחד למעשר שני. דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וגו´ (שם) והא הכא דחיילא קדושת שלמים אקדושת מעשר שהרי הוסיף חומש אשלמים והיכי אמר ר´ אלעזר לא קנו: הא מני ר´ יהודה היא. דאמר ממון הדיוט הוא להכי חל עליה קדושת שלמים: מתני´ כל הבא מן הצאן ומן הבקר. היינו תודה ושלמים הבאין חובה: האומר הרי עלי תודה וכו´. משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א´´נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין: גמ´ מה פסח במצרים אינו בא אלא מן החולין. דאכתי לא הוו מעשרות: וכי דנין. פסח דורות שאפשר לבא מן המעשר שהרי בדורות נוהג מעשר מפסח מצרים שאי אפשר לו לבא ממעשר שהרי באותה שעה לא היה מעשר נוהג: ראיה גדולה היא. הואיל ומצינו שום פסח שאינו בא אלא מן החולין: שכן אין טעון מתן דמים למזבח. דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות וכיון דאין ממנו למזבח לא הוי דומיא דשלמים להכי אינו בא מן המעשר:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל ושלמים. גופייהו גמרי´ שם שם ממעשר דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם וכתיב במעשר ונתתה בכסף וגו´ ואכלת שם מה להלן מעשר אף כאן מעשר וקא דייקינן מה שלמים אין גופן מעשר דהא אין מעשר שני אלא בתבואה אלא ממעות מעשר קאמר קרא דיביא שלמים: אף תודה נמי. לחמי תודה לא מגוף המעשר [דהיינו] מן החיטין הראשונות של מעשר: והני חיטי הלקוחות. ממעות מעשר אין גופן מעשר ומשום הכי קשרית לאתויי לחמי תודה מינייהו: מן מעשר. דשלמים בשר ומעשר פירא אף לחמי תודה שמביא מן המעשר לא יביאם ממין המעשר דהיינו נמי חיטים הלקוחות לשם מעשר אלא מן המעות יקנה לחמי תודה לשם (מעשר) [תודה] דמעות לאו מין מעשר הוא: המתפיס. דאומר מעות מעשר הללו יהיו לקנות שלמים: לא קנו שלמים. ואם ירצה יקח מהן חיטים או כל מה שירצה והא דתנן מביא תודה ממעות מעשר לא שמתפיס המעות אלא שיקנה בהמה לשם של שלמים דאבהמה ודאי חלה קדושה הראויה מזבח: הלוקח חיה. ממעות מעשר שני בירושלים: לזבחי שלמים. לא יצא העור לחולין וקס´´ד האי דפריך לא יצא העור לחולין מקדושת שלמים אלא ימכרו ויביא בדמיו שלמים הלכך עור נמי קדוש וכן אם לקח בהמה ממעות מעשר שני לבשר תאוה לאוכלה בלא הקרבה לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני אלא ימכר העזר ויאכלו דמיו בירושלים דאין דרך מקח בכך דסתם בהמת מעשר שני הנאכלות בירושלים יקרבו שלמים אבל חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין מקדושת מעשר שני דאמרי´ בעירובין בפ´ בכל מערבין בבקר מלמד שלוקחין בקר ממעות מעשר שני עם העור ולא צריך לאכול בירושלים אלא הבשר קתני למיהת חיה לזבחי שלמים לא יצא העור לחולין: לאו למימרא דקני שלמים. וחלה קדושה על העור שראוי להם: אינו בתורת. שלמים לצאת להעור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאילו הוה חלה קדושת שלמים אחיה הוי נפיק העור לחולין כשאר עורות שלמים שהן חולין: מאי טעמא. לא יצא העור לחולין מקדושת מעשר שהרי אין דרך מקח בכך לקנות חיה לזבחי שלמים: פלוגתא דר´´מ ור´´י במס´ קדושין בפ´ שני: כיון דמעשר קרי שלמים. כדגמרי´ לעיל שם שם: אחד להקדש. לשם שלמים שהפודה הקדש מוסיף חומש והפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש: מתני´ פסח דאינו בא אלא מן החולין מפרש בגמרא: אף כל דבר שבחובה כו´. לפיכך האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באין חובה דהא אמר הרי עלי לא יביא אלא מן החולין: והנסכים. של תודה ושל שלמים: בכל מקום. בין אמר הרי עלי להביאם מן המעשר בין מן החולין לא יביא הנסכים אלא מן החולין כי שרי ליה רחמנא לאתויי שלמים ממעשר כדגמרינן שם שם הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו אבל נסכים דכליל נינהו לא יביא מן המעשר: גמ´ פסח מצרים לא בא אלא מן החולין. דעדיין לא היתה להם תבואת מעשר שני דאין מעשר אלא משנכנסו לארץ:
תוספות
אינו בתורת שלמים. לצאת עור לחולין דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאי הואי קדושת שלמים אחיה הוה נפיק והשתא לא חייל אחיה לא קדושת שלמים ולא תורת בשר תאוה דחיה לבשר תאוה נפיק עור לחולין כדמשמע הכא דקתני הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין הא איפכא כגון חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין כדדרשינן בפרק בכל מערבין (ערובין דף כז:) בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו ואפי´ יין אגב קנקן קמרבי התם ומיהו הא יש לדחות דאתא קרא למימר שהמעות מתחללין על העור ועל הקנקן ולעולם עור וקנקן קדושים כקדושת מעשר אבל הכא משמע דנפיק לחולין והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתניא בספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים אי מה להלן עולות אף כאן עולות תלמוד לומר ושמחת אכילה שיש בה שמחה והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן: מוסיף שני חומשים. כאן משמע שיש חומש כשפודה שלמים וקשיא דבפ´ הזהב (בבא מציעא דף נד:) משמע דליכא חומש דאמר מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומסיק דלענין חומש קאמר וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים ושם פירשנו: הא מני ר´ יהודה היא. לעיל נמי גבי חיה לזבחי שלמים הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא: להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמ´ מחטאת ניחא: ונסכים מכל מקום לא יביאו אלא מן החולין. דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בההיא דסיפרי שהבאתי לעיל דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה:
עמוד ב´:
רש"י
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורים. כדאמרי´ בתמיד נשחט אך בכור שור וגו´ למד על בכור ומעשר ופסח שטעון מתן דמים ואימורים: כזה. של מצרים מה זה מן החולין אף לדורות מן החולין: ליקו במילתיה. בהאי דסבר ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר ואמאי חזר ודנו דין אחר: ואי הדר ביה. וסבר דדיינינן אפשר משאי אפשר: משום האי פירכא. דמתן דמים לאו פירכא היא: פסח מדבר. שעשו בני ישראל את הפסח במועדו כבר הי´ להם מזבח דבר´´ח ניסן הוקם המשכן וטעון מתן דמים ואימורים למזבח ולא בא אלא מן החולין דעדיין לא היה להם מעשר: ואי משום האי פירכא. דמתן דמים לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח: לדידך דאמרת אין דנין. בע´´כ דיינינן ליה מיניה דהא אקשה בו קרא לכל הפסחים כדכתיב ועבדת כו´ שיהו כל העבודות של חדש כזה: והשתא נמי ליפרוך. וכי דנין אפשר משאי אפשר: ובתרביצא אמור. בבית המדרש מותבי תיובתא אמתני´ דגמר שאר קרבנות חובה מפסח דורות: וכי. פסח דורות הלמד בהקש מפסח מצרים כדכתיב בחדש הזה: חוזר ומלמד. על שאר קרבנות בהקש: בכללא אתמר. מתני´ מכל הפסחים גמר בהדדי: דכוליה פסח חדא מילתא היא. ופסח דורות הלמד מפסח מצרים לאו דבר הלמד בהיקש הוא דשם פסח חד הוא וחד דינא אית להו: נפקא ליה מהא. כלומר מהאי קרא דזאת העולה נפקי ליה ולא כדדריש ליה שמואל משום ר´ אליעזר אלא דדריש ליה בענינא אחרינא לקמן: זאת התורה. כוליה קרא יתירא הוא דהא בכל חד באפי נפשיה כתיב זאת תורת העולה זאת תורת החטאת כו´ אלא לדרשא הוא דאתא: מאי היא. על איזה כלי הוא מלמד: אילימא מזרק. כדכתיב וישלחו את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב בההוא קרא וישם באגנות אלמא עולה טעונה מזרק ואתא האי זאת התורה לאקושי שאר קרבנות לעולה שיטענו מזרק: שלמים נמי כתיב בהו וישם באגנות. דהתם שלמים נמי הוי דכתיב ויזבחו זבחים שלמים: במנחה. כתיב כל זכר בכהנים: מאי היא. על איזה מן הקרבנות מלמד שיהא נאכלין לכהנים: