בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה: חוץ מן הדם כו´: מנא הני מילי אמר עולא אמר קרא {ויקרא יז-יא} ואני נתתיו לכם שלכם יהא דבי רבי ישמעאל תנא אמר קרא {ויקרא יז-יא} לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה רבי יוחנן אמר אמר קרא {ויקרא יז-יא} הוא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה אימא לאחר כפרה כלפני כפרה מה לפני כפרה יש בו מעילה אף לאחר כפרה יש בו מעילה אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ולא והרי תרומת הדשן משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין הניחא לרבנן דאמרי {ויקרא טז-כג} והניחם שם מלמד שטעונין גניזה אלא לרבי דוסא דאמר מותרות הן לכהן הדיוט ובלבד שלא ישתמש בהן ליה´´כ אחר מאי איכא למימר משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין הניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר תרי מיעוטי כתיבי הכא כתיב {דברים כא-ו} הערופה והתם כתיב {ויקרא ו-ג} ושמו ותלתא קראי בדם למה לי למעוטי ממעילה מנותר ומטומאה אבל פיגול לא צריך קרא דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול ודם גופיה מתיר הוא אמר רבי יוחנן שלשה כריתות בשלמים למה
רש"י
בשני חילולים. מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו: אחד פסול נותר. דאשכחן ביה חילול דכתיב (ויקרא יט) כי את קדש ה´ חילל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבינן מיניה כל המוקדשים: מנא הני מילי. דדם אין חייבין עליו משום נותר אם שגג בו בדם ונותר אינו חייב שתים אלא אחת וכן אם אכלן בטומאת הגוף אינו חייב שתים: אמר עולא אמר קרא כו´. הא דעולא לאו הכא איתמר אלא גבי מעילה איתמר במס´ מעילה (דף יא.) דקתני אין מועלין בדמים והכא ה´´ק מנא הני מילי דמתניתין אמר עולא גבי מעילה אמר קרא לכם ותנא דבי רבי ישמעאל לכפר כו´ ור´ יוחנן אמר הוא ומסקנא תלתא קראי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה: ואני נתתיו לכם שלכם יהא. כחולין שלכם שאין בהן מעילה: לכפר. ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז) לכפרה נתתיו בתורת קדשים ולא למעול בו לענין מעילה אין בו דין קדשים: הוא. דמו בנפשו הוא בהווייתו יהא: הוא לפני כפרה כו´ מה לאחר כפרה אין בו מעילה. דפשיטא לן כיון דנעשית מצותו אין מועלין בו דכיון דלית ביה תו צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה´: אין לך דבר כו´. הלכך ע´´כ לא תדרשיה הכי אלא איפכא: והרי תרומת הדשן. בכל יום חותה במחתה ותורם את הדשן מלא המחתה ממנה ונותן במזרחו של כבש כדכתיב ושמו משמע שם גניזתן ושם נבלע במקומן אלמא אסור בהנאה: ובגדי כהונה. ארבעה בגדים שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביוה´´כ שאסור להשתמש בו עוד דכתיב ופשט את בגדי הבד וגו´ והניחם שם ודרשינן מלמד שטעונין גניזה: פלוגתא דרבנן ורבי דוסא במס´ יומא מייתי לה: לרבי דוסא דאמר כשרין הן לכהן [הדיוט]. לעבוד בהן במקדש כל ימות השנה: ועגלה ערופה. דכתיב וערפו שם (דברים כא) והאי שם קרא יתירא הוא לומר שתהא שם קבורתה: אין מלמדין. וכיון דלא ילפינן ולא מייתי ראיה מינייהו האי קרא נמי הואיל ואיכא למדרשיה איפכא לא תדרשיה הכי: מיעוטי כתיבי. לומר שאין למדין מהן: הערופה. זו ולא אחרת כזו: ושמו. מדהוה ליה למכתב ושם וכתיב ושמו לזה ולא לאחר: תלתא קראי. לכם לכפר הוא: למעוטי מנותר. לכם כשאר חולין ולא כקדשים לכפר לכפרה נתתיו כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים אלא כחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה והוא למעוטי ממעילה כדאמרן: שלשה כריתות. אמור אליהם לדורותיכם וגו´ (ויקרא כב) והנפש אשר תאכל בשר וגו´ (שם ז) נפש כי תגע בכל טומאת אדם וגו´ (שם):
תוספות
הכי גרסינן בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר. תימה לי לעיל גבי קדשי עובדי כוכבים אתי נותר חילול חילול מטומאה הלא חילול טומאה נמי בנותר איירי ועוד תימה דבפ´ הנשרפין (סנהדרין דף פג.) משמע דלא כתיב בנותר חילול דרבים והכא משכחת לה מדתני ולעיל בריש פרק שני (דף טו:) פירשתי: הוא לפני כפרה כלאחר כפרה. הקשה ר´´ת דבמעילה פרק [ולד] חטאת (דף יב:) אמרינן המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו אלמא יש מעילה בדם ותירץ דהתם מחיים דלא שייכא כפרה אבל לאחר שחיטה אף לפני כפרה אין מועלין וא´´ת דהתם תני (דף יב.) ומייתי בפרק כל שעה דם בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין וי´´ל דמעילה דהתם דרבנן וא´´ת א´´כ בריש מעילה (דף ב:) דדחיק לאשכוחי מי איכא מעילה דרבנן לייתי מהך משנה ועוד קשה בסוף תמורה (דף לב:) גבי מקדיש עולה לבדק הבית דקאמר שמועלין בה שתי מעילות ופריך אי מדרבנן אמאי ב´ מעילות מאי קשה הא איכא מעילה דדם שהיא דרבנן וכן בקדשים שמתו בריש מעילה (דף ב.) וי´´ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה בדילי מיניה ובדם דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מיניה תקינו רבנן מעילה ובריש מעילה אקדשים ששחטן בדרום קאי דכמאן דחנקינון דמי ועל כה´´ג דחיק לאתויי ראיה דתקון רבנן מעילה אע´´ג דבדילי מינייהו (כמו) במתו ומייתי מרבי יוחנן דקדשים שמתו וה´´ר חיים היה מפרש דיוצא לנחל קדרון מועלין דאורייתא שב´´ד מקדשין אותו שלא יהנו ממנו בלא פדיון ודוחק הוא ועוד אכתי אמאי לא מייתי בריש מעילה מההיא דסוף התכלת (מנחות דף נב.) גבי אפר פרה דאמר שתי תקנות הוו מעיקרא תקינו בה מעילה ואין לומר דמעיקרא נמי היתה מעילה דאורייתא דתקון שיהיו ב´´ד מקדשין אותו א´´כ היאך היו מזין ועוד דבמעילה בריש ולד חטאת (דף יב.) דאמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן איכא מעילה ופריך מי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה ולבסוף אית ביה מעילה ולא והרי דם דתנן בתחילתו כו´ ואי מעילה דנחל קדרון שבית דין מקדשין אותו מאי קושיא: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. וא´´ת אדרבה לא נמעט לפני כפרה דאין לך [דבר] שלא נעשית מצותו שלא ימעלו ואע´´ג דאיכא קדשים קלים היינו משום דלא איקרו קדשי ה´ וי´´ל דאשכחנן טובא דכותה דאין מועלין עד שעת מצותן תרומת הדשן ועגלה ערופה עד אחר ירידתה: ולא והרי תרומת הדשן. והא דתנן במעילה פ´ ולד חטאת (דף יא:) דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין היינו מזבח הזהב מן הקטרת שנשרף עליו והכא מזבח החיצון שהיה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותן במזרחו של כבש ומיהו בגמ´ משמע התם דאף בחיצון אין מועלין דקאמר בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אלא פנימי מנא לן משמע דמושמו דריש דאין מועלין ובשמעתא אדרבה מושמו משמע ליה דמועלין וי´´ל דמתני´ דהתם משמע דלא מועלין בדישון הפנימי שהדישון מוציאו מידי מעילה אבל קודם דישון מועלין א´´כ איכא מצוה לדשן ועל זה קאמר בשלמא חיצון דכתיב ושמו ולכך מצוה לדשן מ´´מ אף לאחר הרמה איכא מעילה כדדרשינן בסוף תמורה (דף לד.) ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר אלא פנימי מנא לן דמצוה לדשן שאתה אומר שהדשן מוציאו מידי מעילה ומשני דאמר קרא והסיר את מוראתו והשליך אל מקום הדשן ובפ´ שני דיומא בירושלמי משמע כן קצת דבעי ברישא מנלן דעבדינן דישון כלל בפנימי והדר בעי מנלן שהדישון אסור בהנאה ואם תאמר מוראה ונוצה ימעלו עד שיעשו מצותן שיושלכו אצל מזבח כדישון מזבח הפנימי ובתמורה (גז´´ש) אמרינן עולת העוף שנתמצה דמה מוראה ונוצה יצאו מידי מעילה וי´´ל שאני דישון מזבח הפנימי דהיינו מצותו אבל עולת העוף עבודת דם מתיר מוראה ונוצה וא´´ת בקדושין (דף נה.) דאמר אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת הא איכא תרומת הדשן דלא נפיק לחולין ע´´י מעילה כדמוכח בסוף תמורה וי´´ל דהוי בכלל בהמה דהיינו כמו אימורים דלא נפיק לחולין: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד. במעילה פ´ ולד חטאת (דף יא:) מאריך יותר ומסקנא כדהכא: עגלה ערופה. פי´ רש´´י מוערפו שם נ´´ל בפ´´ק דכריתות (דף ו.) והאי דנ´ל בפ´ אין מעמידין (ע´´ז דף כט:) מדכתיב בה כפרה כקדשים י´´ל דשם צריך לאסור לאחר עריפה שלא לומר אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו: תרי מיעוטי כתיבי. קשיא דבחד סגי וכן גבי העזים בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:): חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. תימה לנותר וטומאה סגי בחד מיעוט דילפינן מהדדי חילול חילול ואף לקולא כדלעיל גבי קדשי עובדי כוכבים וי´´ל דמוקמינא מיעוטא בנותר דוקא אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע´´ג דאין בהן פיגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם:
עמוד ב´:
אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נאכלין ולרבי שמעון דאמר דברים שאין נאכלין אין חייבין עליהם משום טומאה לאיתויי מאי לאיתויי חטאות הפנימיות ס´´ד אמינא הואיל ואמר רבי שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול משום טומאה נמי לא ליחייב קמ´´ל: נומי ר´ שמעון מחייב את שדרכו לאכול כו´: איתמר רבי יוחנן וריש לקיש רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מאי טעמא כיון דקרינא ביה {ויקרא ז-יט} והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן ביה {ויקרא ז-כ} וטומאתו עליו רב טביומי מתני הכי רב כהנא מתני הכי חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא אסיפא חד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה וחד אמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ´´ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מאי טעמא כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא:
מתני´ לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח והחטאת והאשם לשם חטא אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד:
גמ´ אמר רב יהודה אמר רב עולה לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא אשים לשם אשים לאפוקי כבבא דלא ריח לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן והעלן דלא דאמר רב יהודה אמר רב אברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח לשם הנחת רוח לה´ לשם מי שאמר והיה העולם אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה אמר ר´ אלעזר מ´´ט דרב {ויקרא כב-טו} ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים: מתיב רבה אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי ב´´ד טעמא שלא היה בלבו כלל הא היה בלבו לשם חולין פסול א´´ל אביי דלמא לא היה כלל כשר ומרצה הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה א´´ר אלעזר חטאת ששחטה לשם חולין כשרה משום חולין פסולה כדבעא מיניה שמואל מרב הונא
רש"י
אחת לכלל ואחת לפרט. לדרוש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים] (ויקרא ז) והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח (בכלל כל הקדשים אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו (שם כב) כל הקדשים בכלל): לדברים שאינן נאכלין. כגון עצים ולבונה שאינן ראויים לאכילה אם אכל מהם בטומאת הגוף חייב כרבנן דמתניתין: ולר´´ש. דמתני´: חד מהאי זוזא. אמרי חדא מילתא ואינך תרי חדא מילתא: חד אמר. חד מהאי זוזא אמר מחלוקת שנחלקו חכמים על רבי שמעון שחייב: בטומאת בשר. אם אכלן לעצים ולבונה טמאין לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וגו´ (ויקרא ז) דאמר מר (חולין דף לו:) והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה: אבל בטומאת הגוף. והן טהורים דברי הכל אינו לוקה דלא איתרבו בה: הכי גרסינן כיון דקרינן ביה והבשר אשר יגע וגו´ קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה. כלומר כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה אעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי: אסיפא. אמילתיה דר´´ש והכי אמרינן מחלוקת דרבי שמעון אדרבנן דלא לקי בטומאת הגוף דלא רבי רחמנא אבל בטומאת עצמן דרבינהו קרא דברי הכל לוקה: כיון דלא קרינן בהו. בעצים ולבונה לרבי שמעון וטומאתו עליו דטומאת הגוף לא קרינן בהו והבשר אשר יגע וגו´: לפסולא בעלמא. ומעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא הוא והכי אמרי´ בפסחים (דף כד:) דאין לוקין עליו: מתני´ לשם זבח. לאפוקי שנוי קדש כגון לשם זבח אחר: לשם זובח. לאפוקי שנוי בעלים והא ילפינן להו מקראי בפ´´ק (לעיל ד:): לשם אשים לשם ריח. בגמרא מפרש לאפוקי מאי ויליף לה מקרא: לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו: אף מי שלא היה בלבו כו´. ששחט סתם כשר: שהוא תנאי בית דין. שישחט סתם כדאמרן בפ´´ק (לעיל ב:) התנו בית דין דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה שלא לשמו אע´´ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מילתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז): גמ´ עולה לשם עולה כו´. קרא קדריש עולה אשה ריח ניחוח לה´ (ויקרא א) ואע´´ג דלאו בשחיטה כתיב אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה´ (שם ג) שתהא זביחה לשם שלמים לשם אשים לשם שם והאי דנקט הכא קרא דעולה משום דכתיבי כולהו גביה וגבי שלמים לא כתיב בההוא קרא לריח ניחוח: לאפוקי כבבא. ע´´מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים קרבוניא´´ש בלע´´ז ודוגמתו בעירובין (דף כט:) ונייתי הוגנא דערבתא ונכביב וניכול: אין בהם משום ריח. דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא: הנחת רוח. נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא שאמר ונעשה רצונו: ולא יחללו. אין דבר אחר מחלל את קדשים אלא מי מחללו קדשים מחללין קדשים כדנפקא לן (לעיל ה.) דבמחשבה שלא לשמו מתחללים מושחט אותה לחטאת: טעמא דלא היה בלבו כלל. ששחטו סתם וממילא קרב לשמו: הא לשם חולין כשר ואינו מרצה. וכי אמר רב נמי כשרה ואינה מרצה קאמר: לשם חולין. שיודע שהיא חטאת ושחט לשם חולין כשרה כדאמרן שאין חולין מחללין קדשים: משום חולין. כסבור שהם חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים ואינו עסוק בקדשים:
תוספות
אחת לכלל ואחת לפרט. לאו כלל ופרט ממש דמרוחקים זה מזה הן אלא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא כדדרשינן עלה בפ´´ק דיבמות (דף ז.) ומרבינן כל קדשי מזבח וממעטינן קדשי בדק הבית וא´´ת קדשי בדק הבית נמי תיפוק לי מיקרב דדרשי´ בכשר ליקרב וי´´ל דהוה אמינא כי בעינן כשר ליקרב הני מילי בקדשי מזבח וא´´ת הא דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) כל טהור יאכל בשר הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה כו´ למעוטי בשר לפני זריקה תיפוק ליה מיקרב דדרשינן לעיל בכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתירין כו´ וי´´ל דצריכי דאי כתב רחמנא כל טהור ולא כתב יקרב הוה אמינא דקודם זריקה חשיב ניתר לטהורים כיון דיכול לזרוק לכתחילה ולא הוה ממעטי´ אלא טמא לפני זריקה לן ויוצא ועוד איצטריך יקרב לאין לו מתירין משיקדש בכלי ואי כתב רחמנא יקרב ולא כתב כל טהור הוה אמינא אפילו פיגולין ונותרות ולא הוה אמינא מזבח השלמים מיעוט אי לאו קרא דניתר לטהורים: אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה. וא´´ת והא אמרינן לעיל שלש כריתות בשלמים חד לדברים שאינן נאכלין לכל הפחות תפשוט דר´ יוחנן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ועוד תניא במעילה (דף י.) גבי לבונה וחייבים עליה משום פיגול ונותר וטמא וי´´ל דדוקא מלקות קאמר דאינו לוקה דלא איתרבו אלא לענין כרת ומיהו לא משמע הכי מדקאמר כיון דקרינן ביה והבשר אשר יגע קרינן ביה וטומאתו עליו משמע דאיירי נמי לענין כרת: מחלוקת בטומאת בשר. הך פלוגתא דהכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לא שייכא לפלוגתא דרבי יוחנן ור´´ל דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה בפ´ כל הפסולין (לעיל דף לד.) ובין לאביי ובין לרבא דהתם יש ליישב. וק´´ל:
