מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא {ויקרא ג-א} ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם [שלמים] ודילמא היינו שמייהו מדכתיב {ויקרא ז-לג} המקריב את דם השלמים {ויקרא ז-יד} הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח והכא כתיב זבח שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכי תימא לילף מזביחה מה לזביחה שכן נפסלה שלא לשם אוכלין בפסח אלא אמר קרא המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים ולכתוב רחמנא בקבלה ולילף שחיטה מינה משום דאיכא למיפרך מה לקבלה שכן פסולה בזר ואשה אשכחן שחיטה וקבלה זריקה מנלן וכי תימא לילף מהני מה להני שכן טעונות צפון וישנן בחטאות הפנימיות אלא אמר קרא הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים ולכתוב רחמנא בזריקה ולילף מינה משום דאיכא למיפרך מה לזריקה שכן חייב עליה זר מיתה אשכחן כולהו הולכה מנלן וכי תימא לילף מכולהו מה לכולהו שכן עבודה שאי אפשר לבטלה תאמר בהולכה שאפשר לבטלה אלא אמר קרא {ויקרא א-ה/יג/יד/טו ??} והקריב את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכת אברים לכבש ותניא {ויקרא א-ה/טו ??} והקריבו זו קבלת הדם ואפיק רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה ' ואשכחן שנוי קודש שנוי בעלים מנלן אמר רב פנחס בריה דרב אמי אמר קרא {ויקרא ז-טו} ובשר זבח תודת שלמיו שתהא זביחה לשם תודה אם אינו ענין לשינוי קודש דנפקא לן מהתם תנהו ענין לשינוי בעלים והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא ובשר זבח תודת שלמיו אבא חנין אומר משום רבי אליעזר בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה שלמים ששחטן לשם תודה פסולה מה הפרש בין זה לזה תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרויה תודה אנן מזבח קאמרינן ואכתי מיבעי ליה חטאת ואשם מנין תלמוד לומר זבח אם כן נכתוב קרא ובשר תודת שלמיו [זבח] מאי זבח שמע מינה תרתי אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכי תימא לילף מזביחה מה לזביחה שכן פוסל שלא לשם אוכלין בפסח נאמרה זביחה בשינוי קודש ונאמרה זביחה בשינוי בעלים מה זביחה האמורה בשינוי קודש לא חלקת בין זביחה לשאר עבודות אף זביחה האמורה בשינוי בעלים לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות איכא למיפרך מה לשינוי קודש שכן פסולה בגופה וישנו בארבע עבודות וישנו לאחר מיתה וישנו בציבור כביחיד
רש"י
ומנלן דבעינן זביחה לשמה. לכתחילה דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי ביה עבודות: ממאי דלענין שחיטה קרוי זבח [דלמא] היינו שמייהו. זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה: מה לזביחה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח. שאם שחטו שלא לאוכלין כגון לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפילו הן בעליו דכתיב איש לפי אכלו אכילה בכזית ושאר עבודות לא פסלי שלא לאוכלין דכתיב תכוסו ותניא (פסחים דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם האומר לחבירו כוס לי טלה זה והכי אמרינן בפסחים (דף עח:) דאין (מחשבה) אוכלין בזריקה: המקריב. קבלה הוא דתניא והקריבו זה קבלת הדם: שכן פסולה בזר. לאפוקי שחיטה שכשירה בזר כדלקמן בפרק שלישי (דף לב.) שחיטה וקבלה טעונות צפון בפ' איזהו מקומן (לקמן דף מט.) יליף להו מקראי: וישנן בחטאות הפנימיות. אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו: זריקה זר חייב עליה מיתה. אבל שחיטה כשרה בזר וקבלה והולכה אע''פ שפסולה בזר אין חייב עליה מיתה כדאמרי' בסדר יומא (דף כד.) ארבעה עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים והיין דכתיב גבי והזר הקרב יומת ועבדתם עבודת מתנה ודרשינן עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה והני כולהו יש אחריהם עבודה: מכולהו. במה הצד השוה שבהן שהן עבודה וצריכה לשמה אף אני אביא הולכה: הולכה אפשר לבטלה. שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק כדתניא במתניתין (לקמן דף יג.): והקריבו זו קבלת הדם. ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים זו קבלה דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקומיה בהולכה ואף על גב דלשון הולכה הוא כדחזינן בהולכת אברים דכתיב ביה הקרבה ולשון הולכה היא: ה''ג ואפקיה רחמנא קבלה בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה: שינוי בעלים מנלן. שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו לא שיתכפר בו אחר דקתני לקמן (דף מו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זובח מנלן דבעינן לשם זובח: זבח תודת שלמיו. שתהא זביחתו לשם תודה: כשרה. ועלו לשם חובה: פסולה. כלומר לא עלו לשם חובה: תודה קרויה שלמים. כדכתיב תודת שלמיו כמו חטאת הקהל (ויקרא ד) תורת משה עבדי (מלאכי ג): אנן מזבח תודה קאמרי'. דרשא דידן ואבא חנן מתודת שלמיו: חטאת ואשם מנין. בת''כ קתני לה גבי האי קרא ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה: חטאת ואשם מנין. ת''ל זבח: א''כ. דלהך דרשא לחודיה אתא לרבות חטאת ואשם שתהא אכילתו ליום ולילה לכתוב לזבח לבסוף לגבי אכילה: לא חלקת. דהא כולהו איתרבו לעיל: שכן פסולו בגופו. לקמן מפרש לה ואזיל: וישנו בד' עבודות. שאם שחט שלא לשמו או קיבל והלך וזרק שלא לשמו אע''פ שלא חישב אלא על השחיטה שלא לשמו פסול כדרבינן להו לעיל אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה דהא דרבינן שחיטה לפסול בשינוי בעלים אינו אלא כגון ששחט על מנת לזרוק להתכפר בו אחר אבל שחט שלא לשם בעליו ולא הזכיר על מנת לזרוק אין זו מחשבה דשנוי בעלים לא שייך בקרבן אלא להתכפר בו וכפרה בזריקה היא והכי אמרי' לקמן בפרקין (דף י.) שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר שחטו על מנת לזרוק לשם פלוני פסול וכן לענין קבלה והולכה לא שייך שינוי בעלים אא''כ חישב לקבל על מנת לזרוק לשם אחר: וישנו לאחר מיתה. המפריש קרבנו ומת והיורש מקריבו שייך בו שינוי קדש אבל לא שינוי בעלים שהרי מתו בעליו: וישנו בצבור. אבל שנוי בעלים לא שייך בקרבן צבור שהרי הכל בעליו:
תוספות
מה לזביחה שכן פוסל שלא לשם אוכלין בפסח. וא''ת זריקה נמי תפסול מק''ו דשחיטה שאינו פוסל בשינוי בעלים אלא על מנת לזרוק ופוסלת על מנת שלא לשם אוכלין ק''ו זריקה שפוסלת בזורק שלא לשם בעלים שתפסול שלא לשם אוכלין וי''ל דאיכא למיפרך מה לזביחה שכן טעונה צפון וישנה בחטאות הפנימיות מיהו אכתי לא קמא ליה הך פירכא עד בסמוך לכך י''ל דהכא לא יליף מזביחה אלא קבלה והולכה. ברו''ך. ועוד נראה דבפ' תמיד נשחט (פסחים דף סא.) ממעט שאר עבודות שלא [פסול] לשם אוכלין: לזריקה שכן חייב עליה זר כו'. וא''ת ונילף קבלה והולכה משחיטה וזריקה וי''ל מה להנך שכן חייבין בחוץ כדלקמן בשמעתין דהולכה לא תפקה מכלל קבלה. וזריקה לא אתיא מכולהו שישנן בחטאות הפנימיות: בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה. תימה דבסוף כל הפסולין (לקמן דף לו.) דרשי' מיניה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת''ל שלמיו פי' דנאכלין ליום ולילה וי''ל דהתם דריש מדכתביה גבי אכילה: ש''מ תרתי. וא''ת ואימא כוליה [להכי] הוא דאתא שתהא זביחה לשם תודה וי''ל דאיכא לרבויי חטאת ואשם מדכתיב ביה אכילה: וישנן לאחר מיתה. אבל שינוי בעלים אינן לאחר מיתה בפסחים (דף סא.) הקשה רבינו (דלמא מאחר) דשיעבודא לאו דאורייתא כמו כן אין שינוי קודש לאחר מיתה דמאי נפקא מינה דלא עלו לשם חובה הא לא מיחייבי יורשין להביא אחר דפלוגתא היא בקדושין בפ''ק (דף יג:) גבי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דקאמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים ורב אשי אמר אפי' שלא הפרישתה מחיים והל''ל הכא למ''ד שיעבודא [לאו] דאורייתא שאין שנוי קודש לאחר מיתה תרתי מיהא דווקא ויש לומר דנפקא מינה אם הפריש שתי שלמים או שתי עולות לאחריות ופירש שאם אחת מתה או אבודה השניה תהיה קריבה עולה כדין הראשונה ואם קרבה הראשונה כתקונה השניה תהיה חולין וכי מתו בעלים ועשה יורש אחת שלא לשמה הרי היא כאילו נאבדה וקרבה שניה תחתיה ואם עשה הראשונה כתיקנה אז השניה חולין אבל אם לא פירש כלום אלא סתם הפריש שתים לאחריות אז אפילו נעשית הראשונה כתיקנה הוי שניה רועה ודמיה קרבי עולה כמו גבי מפריש שתי חטאות לאחריות כדאיתא לקמן (דף יא:) מותר חטאת קרב עולה והכי נמי הוי בהפריש שתי שלמים או שתי עולות לאחריות ועי''ל דלאחר מיתה הוי [איסור] בשינוי קודש כשמשנהו אבל ליכא איסורא בשינוי בעלים כיון דליכא בעלים מיהו אכתי לא ידע דרשא דמוצא שפתיך דמינה נפקא איסור לשינוי קודש מדמייתי לה בסמוך . הגה''ה: וישנן בציבור. משא''כ בשינוי בעלים דאם שחט לשמו התמיד הרי הוא בעליו ואפי' לשם עובד כוכבים לא מיפסיל דבעינן חבירו דומיא דידיה מחוייב כפרה כמותו. ברו''ך:
עמוד ב':
ואע''ג דתרתי לאו דוקא תרתי מיהא דוקא מאי שנא שינוי בעלים דלא הוי פסולו בגופו מחשבה בעלמא שינוי קודש נמי מחשבה בעלמא הוא אלא כיון דאחשבה פסלה ה''נ כיון דאחשבה פסלה ולרב פנחס בריה דרב מרי דאמר יש שינוי בעלים לאחר מיתה תרתי מיהא איכא למיפרך אלא אמר רב אשי אמר קרא {ויקרא א-ד} ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו והאי להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא ונרצה לו לכפר עליו רבי שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו ואמר רב יצחק בר אבדימי מאי טעמא כיון דאמר עלי כמאן דטעון ליה אכתפיה דמי רב אשי מונרצה לו לכפר קאמר: אשכחן זביחה וזריקה קבלה מנלן וכי תימא לילף מזביחה וזריקה מה לזביחה וזריקה שכן עבודה שחייבין עליה בחוץ אלא אמר רב אשי אתיא מאיל נזיר דכתיב {במדבר ו-יז} ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קודש דנפקא ליה מהתם תנהו ענין לשינוי בעלים אמר ליה רב אחא בר אבא לרבא אימא יעשה כלל זבח פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זביחה אין מידי אחרינא לא אי כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת השתא דכתיב יעשה זבח שלמים הוה ליה כלל שאינו מלא וכל כלל שאינו מלא אין דנין אותו בכלל ופרט רבינא אמר לעולם דנין ולה חזר וכלל אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא כללא קמא מרבה עשיות ותו לא כללא בתרא כל לה' ואפילו שפיכת שיריים והקטרת אימורין הא תנא דבי רבי ישמעאל בכללי ופרטי דריש כי האי גוונא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשמן אף כל עבודה ובעינן לשמן אי מה הפרט מפורש עבודה וחייבין עליה בחוץ אף כל עבודה וחייבין עליה בחוץ שחיטה וזריקה אין קבלה והולכה לא אי נמי מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות אף כל הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות שחיטה וקבלה אין זריקה לא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שקולין הן ויבאו שניהן לישנא אחרינא וחדא חדא תיקו במילתא איבעית אימא זריקה מדרב אשי נפקא אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנלן וכי תימא נילף מאיל נזיר מה לאיל נזיר שכן יש עמהן דמים אחרים א''כ נכתוב שלמי מאי שלמים לרבות כל שלמים אשכחן שלמים שאר כל קדשים מנלן וכי תימא נילף משלמים מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אלא אמר קרא {ויקרא ז-לז} זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים היקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה אף כל בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה אימא היכא דשחיט להו שלא לשמה ליפסלו אמר קרא {דברים כג-כד} מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' האי נדבה נדר הוא [אלא] אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ואיצטריך מוצא שפתיך ואיצטריך זאת התורה דאי כתב רחמנא מוצא (הוה אמינא)
רש"י
ואע''ג דתרתי לאו דוקא תרתי דוקא. אע''ג דמותבינן ארבעה פרכי איכא תרתי שאינן עיקר כדמפרש ואזיל: תרתי מיהא דוקא. והשתא מפרש אמאי תרתי לאו דוקא: ולרב פנחס כו'. ולקמן בשילהי שמעתין אזלה לה הך פירכא דלאחר מיתה: לכפר עליו. היינו זריקה אלמא זריקה לשם בעלים בעיא: את שעליו. כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקריבנו לא נרצה ולא נפטר: את שאינו עליו. כגון דאמר הרי זו עולה: מונרצה לו לכפר קאמר. דהכי משמע לו לכפר ולא לחבירו: שכן עבודה שחייבין עליה בחוץ. דכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט מחוץ למחנה וזורק נמי מרבינן ליה לקמן בפ' השוחט (דף קז.) דם שפך לרבות הזורק תאמר בקבלה והולכה שאין חייבין עליה בחוץ דתנן בפ' בתרא (שם קיב:) והיוצק והבולל כו' והמקבל דמים בחוץ פטור: יעשה כלל. שיהו כל עשיותיו לשם שלמים: זבח פרט. שחיטה הוא דבעי לשמה: אי כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת. דמשמע כללא שיהו עשייתו שלמים: השתא דכתיב יעשה זבח שלמים. לא גמר הכלל את דבריו ולא נשלם להשמיענו על מה הוזכרו כאן העשיות עד שבא זבח והפסיק את הדבר: כלל שאינו מלא. ולא נתמלא דבריו להשלים מלא פרדאשביי''ן בלע''ז: לה'. יעשה זבח שלמים לה': עשייתו. עבודות המיוחדות שחיטה וזריקה קבלה והולכה: שפיכת שירים. שנשפכין שירי הדם ליסוד [אחר] שנתן ארבע מתנות ואינן מעכבין כפרה: הא תנא דבי רבי ישמעאל כו'. בשילהי אלו טריפות (חולין דף סו.) גבי פרשת חגבים: איכא למימר הכי. עבודה וחייבין עליה בחוץ ואתיא לה זריקה: ואיכא למימר הכי. עבודה שטעונה צפון ואתיא לה קבלה: שקולין הן. המדות שוות והי מינייהו מפקת אי דרשת הא אנא דרישנא לאידך הלכך יבאו שניהם והולכה על כרחך לא תפקה מכלל קבלה: מדרב אשי. מונרצה לו לכפר וכלל ופרט לאיתויי קבלה דאי לזריקה לא איצטריך: שכן יש עמו דמים אחרים. שבאין עמו חטאת ועולה: אשכחן שלמים. בין בשינוי קודש בין בשינוי בעלים: שכן טעונין כו'. ושאר זבחים יש מהן שאין טעונים סמיכה ולא נסכים כגון בכור ומעשר ופסח ויש מהן שאין טעונין נסכים כגון חטאת ואשם ובכולן אין אחד שיהא טעון חזה ושוק: ליפסלו. שהרי לא נעשו כהלכתן ואין זריקתן מתרת בשרן לאכילה: ואיצטריך. למיכתב זאת התורה למיגמר משלמים ולא תימא ממוצא שפתיך נפקא דלכתחילה בעינן לשמה:
תוספות
מחשבה בעלמא. ואפי' יהא צריך דיבור כיון דליכא מעשה הוי כמחשבה בעלמא ויש תימה דהכא משוי להו ובפ' תמיד נשחט (פסחים סב:) משמע שיש חילוק דמפרש מה בין לשמן לשלא לשמן לאוכליו ושלא לאוכליו זה פסולו בגופו וזה אין פסולו בגופו וי''ל דכיון דלא מיפסיל אלא מפני שאין יכול לאכול כזית כגון לשם חולה וזקן חשיב טפי פסולו בקודש מחמת דבר אחר כיון דאם היה יכול לאכול היה כשר וקשה דעל כרחין שלא למנוין ולערלים ולטמאין צריך לומר דלא חשיבי פסולן בגופו כי היכי דלא תיקשי לן נמי מה בין לשמן ושלא לשמן למנוין ושלא למנוין למולין ולערלים לטמאין ולטהורים וי''ל דשינוי בעלים חשבינן פסולו בגופו משום דתלוי בזריקה (בכפרה) ושם בעלים [על הכפרה] אבל שלא לאוכלין ושלא למנויין תלוי בשחיטה ואין שם בעלים על השחיטה אי נמי שלא לאוכלין [ושלא למנויין] יכול לקיים מחשבתו בהיתר [באותן] שיהיו מנויין עליו אם אינם חולים וזקנים אבל שלא לשמה אינו יכול לקיימו לכך קרוי פסולו בגופו: הגה''ה ה''ג במגילה (דף ח.) מאי [משמע] אמר רב יצחק בר אבדימי: רב אשי (אמר) מונרצה לו קאמר. תימה למה לי קרא לשינוי בעלים בזריקה הא אפי' שאר עבודות לא מיפסלי אלא בשוחט על מנת לזרוק כ''ש זורק עצמו [דבעינן] שם בעלים: שכן עבודה וחייבים פירוש עבודה שחייבין עליה בחוץ: שקולים הם ויבאו שניהם. אע''ג דהכא תרתי והכא חדא חשיב להו שקולין והקשה הרב רבי חיים דהשתא משמע דהיכא דלא ידע הי מינייהו לרבויי מרבי תרוייהו וכן בריש ב''ק (דף ג.) דמרבי מושלח שן ורגל משום דשקולין הן וכן בפ''ק דערכין (דף ד:) גבי נפשות ואילו בפרק כל האסורים (תמורה דף כח:) ופרק שור שנגח ארבעה וה' (ב''ק דף מ:) דרשינן מן הבהמה להוציא את הרובע ומן הצאן להוציא את הנוגח וקאמר מפני שיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח ותירץ דהיכא דאיכא משמעות בריבוי מרבינן כל השקולים כי הכא דזבח משמע לרבויי כעין זביחה כל שהיא עבודה וכן ושלח יש במשמע רגל ושן ונפשות נמי משמע הכל אבל מן לא משמע למעוטי שניהם: אימא היכא דשחיט שלא לשמן ליפסלו. תימה הא בכל דוכתא בעינן בקדשים [שינה] לעכב והכא לא שינה וי''ל דפריך משינוי קודש דאיכא תרי קראי ואמרי' לעיל אם אינו ענין לשינוי קודש תנהו ענין לשינוי בעלים ופריך דהשתא אימר תרוייהו בשינוי קודש ולעכב וקשה מאי משני אמר קרא מוצא שפתיך דלמא ההוא קרא אתא לשינוי בעלים דלא אשכחן ששינה בהן הכתוב ולא קשה מידי דמוצא שפתיך לא משמע שינוי בעלים. [הג''ה] ונראה דפריך מכח סברא כעין קושיא דר''ל דלקמיה דאימא דליפסלו כיון דאמרת דלא עלו לשם חובה או נימא דיעלו דאם כשרין הן ירצו ואם אין מרצין למה באין [ומיהו] לא דמי דריש לקיש פריך יהו כשרין גמורין כמו שאר קדשים דלא שנה לעכב בו ליפסלו והכא לא הוה ליה למיפרך שלא לשמה ליפסלו אלא הוה ליה למימר וליתכשרו ויעלו לחובה כשאר [צ''ל או ליפסלו וכ''ה בס''י]