אנו ממשיכים בלימוד הדף היומי. ראש חודש ניסן, התחלנו פרק חדש (והמעיין בדף יראה שבדף הזה נכתב על דיני שטר שהתאריך שלו הוא בראש חודש ניסן...)
דין: אחד דיני ממונות, ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם".
כלומר, בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות צריך לחקור את העדים, בדרישה וחקירה (יתבאר בהמשך כיצד חוקרים).
בירור: מה ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות?
תשובה, אלו עשרת ההבדלים ביניהם:
א. דיני ממונות נידונים בשלשה דיינים ודיני נפשות בעשרים ושלשה;
ב. דיני ממונות פותחין הדיינים ודנים בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה (-כלומר, בתחילה דנים בצדדי הזכות, ולהלן יתבאר);
ג. דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה (-כלומר, בדיני ממונות אין לחייב אלא אם רוב הדיינים מחייב, ובדיני נפשות צריך רוב של שנים לפחות);
ד. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה (-כלומר, אם אחלרי שפסקו את הדין, חוששים שמא טעו ורוצים לדון בדבר נוסף, בדיני נפשות יכולים לחזור ולדון רק אם דנוהו למיתה ורוצים לדון שמא יש צד זכות);
ה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה (-כלומר, בדיני ממונות כל מי שנמצא בבית הדין יכול לומר לדיינים סברות של זכות או חובה שידונו לפיהם, אבל בדיני נפשות לא שומעים את מי שאינו דיין אלא לצדדי זכות);
ו. דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה (כלומר, דיין שחשב שיש ללמד זכות, ורוצה לדון בצדדי החיוב, אינו יכול אלא בדיני ממונות, אבל בדיני נפשות כיון שלימד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה);
ז. דיני ממונות דנין ביום וגומרין (-פוסקים את הדין) בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום;
ח. דיני ממונות גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה (כלומר, אם לדעתם יש לחייבו אינם פוסקים כך באותו היום אלא מחכים למחרת, אולי ימצאו צדדי זכות) - לפיכך אין דנין לא בערב שבת, ולא בערב יום טוב (שהרי אם יצא חייב לא יוכלו לשבת למחרת ולהכריע את הדין);
ט. דיני ממונות, הטמאות, והטהרות, מתחילין מן הגדול (-שבדיינים, שיאמר את דעתו ואחריו יאמרו שאר הדיינים) דיני נפשות מתחילין מן הצד;
י. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא רק כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה (כלומר, רק אלו שמיוחסים להשיא את בנותיהם לכהונה, והכהנים היו נזהרים לא לשאת אלא מי שמיוחסת למשפחות ישראל).
קושיא: דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה? (-נאמר במשנה שבדיני ממונות צריך דרישה וחקירה, האמנם?).
ראיה שאין צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות: ורמינהו: שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה, ובאו עדים ואמרו – "היאך אתם מעידין על שטר זה? והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני?" שטר כשר, ועדיו כשרין, חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו.
כלומר, אם בא לבית הדין שטר שהתאריך הכתוב בו הוא בא' ניסן בשנת השמיטה, ובאו עדים וטענו שהעדים שחתומים על השטר היו עימם במקום אחר בא' ניסן באותה השנה, בית הדין לא יפסול את השטר על סמך עדות זו, כיון שיתכן שחתמו על השטר לפני כן, וכתבו תאריך מאוחר יותר, ולכן השטר כשר והעדים כשרים.
ואם כן קשה: ואי סלקא דעתך בעינן דרישה וחקירה, היכי חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו?
פירוש, הרי כל הדרישה וחקירה היא לוודא שהעדים לא מכחישים זה את זה, ואם נאמר שאפילו אם באו עדים להכחיש אותם, אנו מלמדים זכות שמא "אחרוהו וכתבוהו", אם כך למה צריך לחקור ולדרוש?
קושיא על הקושיא: וליטעמיך תיקשי לך מתניתין: "שטרי חוב המוקדמין פסולים והמאוחרים כשרין", ואי סלקא דעתך בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין?
כלומר, הגמרא שואלת על הקושיא, אם כבר מקשים אפשר להקשות מהמשנה ולא מהברייתא (ותמיד הגמרא מעדיפה להקשות ממשנה ולא מברייתא), שהרי אמרו במשנה ששטרות שכותבים עליהם תאריך מוקדם, פסולים, כיון שאם לא יהיה לחייב לשלם אחר כך יבואו ויתבעו את כל מי שקנה ממנו מהתאריך הכתוב בשטר, ובאמת אינו חייב אלא מהתאריך שבוצעה ההלוואה, אבל אם כתבו תאריך מאוחר אין הפסד לאיש ואין לפסול את השטר, ואם כך מוכח מהמשנה שלא חוקרים ודורשים בדיני ממונות, שהרי מותר לכתוב תאריך שונה מהזמן האמיתי, ומה יש לחקור?
דחיית הקושיא על הקושיא: הא לא קשיא, דעדיפא מינה קאמרינן, דאפילו אחד בניסן בשמיטה דלא שכיחי אינשי דמוזפי, דליכא למימר שמא איחרוהו וכתבוהו, דלא מרע לשטריה, אפילו הכי כיון דשביעית סופה משמטת מכשרינן.
פירוש, הגמרא העדיפה להקשות מהברייתא, כיון שרצתה להקשות ממקום שרואים בו שאפילו אם יש סבירות גבוהה שיש כאן שקר, בכל אופן אנחנו נוקטים שיתכן שאחרוהו וכתבוהו, ובברייתא יש סבירות גבוהה שיש כאן שקר - כיון שנאמר שם שהתאריך הכתוב בו הוא בא' ניסן בשנת שמיטה, ובשנת שמיטה אנשים לא נוהגים להלוות כיוון שבסוף השמיטה החובות נשמטים (אם אין פרוזובול), ולכן לא מסתבר שכתבו על השטר תאריך מאוחר, כיון שכל הרואה את השטר יחשוב שכנראה הוא מזויף, כי ככל שהזמן יותר מאוחר בשמיטה – פחות מסתבר שילוו כסף, ולכן לא מסתבר שיבואו ויכתבו על השטר דבר שיגרום לחשוד בו.
מסקנה: מכל מקום קשיא. (- גם לאחר שדחינו את הקושיא על הקושיא, בכל אופן הקושיא הראשונה נשארה).
ענין חדש: ביאור הדין: אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
כלומר, הגמרא מביאה ברייתא שאומרת דין חדש, שמה שנאמר במשנה שדיני ממונות בדרישה וחקירה, זה דין התורה, אבל חכמים אמרו שבדיני ממונות אין דרישה וחקירה כדי ש"לא תנעל דלת בפני לווים", כי אם יצריכו דרישה וחקירה יתמעטו העדים שיסכימו להעיד על הלוואות, והלווים לא יצליחו ללוות בלי עדים.
שאלה: אלא מעתה – טעו, לא ישלמו? כל שכן שתנעול דלת בפני לווין.
פירוש, אם אנחנו חוששים שתנעל הדלת בפני הלווים, צריך גם לחייב את הדיינים אם הם טעו בדינם, כיון שהמלווה יחשוש להלוות שמא יטעו בית הדין, ובאמת הדין הוא שבית דין שטעו פטורים.
ביאור חדש למשנה: רבא אמר: מתניתין דהכא בדיני קנסות, ואידך בהודאות והלואות.
כלומר, דברי רבי חנינא בברייתא ודברי המשנה, שניהם אחרי שתקנו חכמים שאין דרישה וחקירה בדיני ממונות, אלא שבמשנה שאמרו דיני ממונות בדרישה וחקירה, הכוונה לדיני קנסות, שבהם אין לווה, ואין לחשוש שתנעל דלת בפני לווים, ובאמת בהודאות (שמישהו מודה שהוא חייב לשני) והלוואות (שיש עדים שזה לווה מזה), אמרו חכמים שאין דרישה וחקירה כדי שלא תנעל הדלת בפני הלווים.
ביאור חדש למשנה: רב פפא אמר: אידי ואידי בהודאה והלואה, כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש, דריש לקיש רמי כתיב "בצדק תשפוט עמיתך", וכתיב "צדק צדק תרדף", הא כיצד? כאן בדין מרומה כאן בדין שאין מרומה.
כלומר, רב פפא אמר שבאמת המשנה מדברת גם על הודאות והלוואות, ובאמת לא בכל מקום צריך דרישה וחקירה, אלא רק במקום שיש חשש לבית הדין שמרמים אותם, ולכן במשנה אמרו שדיני ממונות, שחוששים בית הדין שמרמים אותם, בדרישה וחקירה, אבל בברייתא אמרו שדיני ממונות רגילים בלא דרישה וחקירה.
ומנין שלא בכל מקום צריך דרישה וחקירה? שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך", ולא נאמר "בצדק צדק", כמו שנאמר לגבי "צדק צדק תרדוף", כיון שיש מקוממות שצריך לחקור פחות. והיכן חוקרים יותר? במקום שחוששים שיש שקרנים.
רב אשי חולק על רב פפא בדבר אחד: רב אשי אמר: מתניתין כדשנין. (-כלומר, לתרץ את דברי המשנה, אפשר לומר כרב פפא).
קראי - אחד לדין ואחד לפשרה.
פירוש, מה שביאר רב פפא בחילוק הפסוקים "בצדק" תשפוט עמיתך ו"צדק צדק" תרדוף, יש לפרש באופן אחד, שנאמר "צדק צדק" אחד הוראה לבית הדין שיעשו דין, ואחד הוראה להם שיעשו פשרה במקום שצריך לעשותה.
כדתניא: "צדק צדק תרדף", אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד (- אימתי צריך לעשות פשרה)?
כגון שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות;
וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון (-מקום צר מאד), ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין.
הא כיצד? מה יעשו?
הפשרה שעושים: טעונה ושאינה טעונה (-אם אחת טעונה ואחת לא טעונה) - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה (-אם אחת מהם יותר קרובה) - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו (כלומר, עושים פשרה שאחת מהם תהיה קודם והיא תשלם לשניה בתמורה).
ענין חדש: תנו רבנן: "צדק צדק תרדף", הלך אחר בית דין יפה. אחר רבי אליעזר ללוד; אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.
אגב הענין, נאמר דבר נוסף: תנא קול ריחים בבורני - שבוע הבן, שבוע הבן. אור הנר בברור חיל -משתה שם, משתה שם.
כלומר, כיון שהזכרנו את "ברור חיל", מספרת הגמרא שבשעת הגזירה, שהיתה המלכות אוסרת לעשות ברית מילה, היו נוהגים לרמוז על זה בדרכים שונות. ולכן, אם נמצא אדם בבורני, ושומע קול ריחים, הרי זה כמו שצועקים "שבוע הבן, שבוע הבן", כלומר – יש ברית במקום (שבוע הבן – היא ברית שעושים בסוף השבוע הראשון. וכן הנמצא בברור חיל ורואה נרות ביום, בידוע שיש משתה שם, והרי זה כאילו מכריזים "משתה שם, משתה שם".
תנו רבנן: "צדק צדק תרדף", הלך אחר חכמים לישיבה; אחר רבי אליעזר ללוד; אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל; אחר רבי יהושע לפקיעין; אחר רבן גמליאל ליבנא; אחר רבי עקיבא לבני ברק; אחר רבי מתיא לרומי; אחר רבי חנניא בן תרדיון לסיכני; אחר רבי יוסי לציפורי; אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין; אחר רבי יהושע לגולה; אחר רבי לבית שערים; אחר חכמים ללשכת הגזית.
ענין חדש: נאמר במשנה: דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה.
שאלה: היכי אמרינן?
כלומר, כשמתחילים לדון לזכות של הנאשם, מה אומרים?
תשובה: אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו: מי יימר כדקאמריתו?
כלומר, אומרים לעדים, מי אמר שהאמת אתכם שמא אתם מרמים, וזו היא פתיחה בזכות כיון שאם יודו העדים שיתכן שזה שקר, תתברר זכות הנאשם.
שאלה: אמר ליה עולא: והא חסמינן להו?
והרי אנו "חוסמים את פיהם" בזה, וגורמים בזה שהדין יתעוות, שהרי יכול להיות שהעדים יפחדו ויחזרו בהם אפילו אם הם דוברים אמת.
שאלה על שאלת עולא: וליחסמו? (-כלומר, מה רע בזה שנחסום את פיהם). מי לא תניא: רבי שמעון בן אליעזר אומר: מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן ויחזרו בהן.
ואם כן משמע שעושים כל דבר כדי לגרום לעדים שיחזרו בהם.
תשובה על השאלה על השאלה: מי דמי? התם ממילא קא מידחו, הכא קא דחינן להו בידים.
כלומר, אין הנידון דומה לראיה. מה שאמרו שמסיעים את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם, אין זה מעשה בידים, אלא גורמים להם שאם יש בזה שקר שיחזרו בהם, אבל אם נאמר להם שמא אתם מרמים, הרי שאנו עושים מעשה בידים לגרום להם לחזור בהם מהעדות, וחזרה השאלה איך אפשר לומר כן והרי אנו כ"חוסמים את פיהם"?
תשובה חדשה על השאלה הראשונה: אלא אמר עולא: הכי אמרינן: יש לך עדים להזימם???
כלומר, הפתיחה בזכות היא שמבררים אם יש עדים להזים את העדים הללו, ועל ידי שיזימו אותם תתברר עדות הנאשם.
שאלה: אמר ליה רבה: וכי פותחין בזכותו של זה שהיא חובתו של זה?
כלומר, הרי על ידי שאנחנו מבררים אם יש עדים להזים את העדות, אנו פותחים בזכות הנאשם אבל בחובת העדים, שהרי אם יתברר שיש עדים "ועשיתם לו כאשר זמן", ויהרגו את העדים.
שאלה על השאלה: ומי הויא חובתו? והתנן אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין?
פירוש, למרות שאנו פותחים בחובת העדים, אין זה פתיחה בחובה, כי לא הורגים אותם על סמך הזמה זו, כיון שרק עדים שהוזמו לאחר שנפסק הדין נהרגים, אבל אם הוזמו על עדות באמצע הדין אינם נהרגים.
תשובה על השאלה על השאלה: הכי אמינא: אילו שתיק האי עד דמיגמר דיניה ומייתי עדים ומזים להו, הויא ליה חובתו של זה.
פירוש, כוונת השאלה היתה איך אפשר לחזר אחרי עדי הזמה, והרי יתכן שהעדים לא יבואו להעיד לפני גמר הדין, ואם כן על ידי שאנחנו מחפשים עדי הזמה אנו גורמים לפתוח בחובת העדים, ואפילו שיש בזה זכות לנאשם, מה מועיל.
תשובה אחרת לשאלה הראשונה: אלא אמר רבה: אמרינן ליה יש לך עדים להכחישן???
כלומר, מבררים אם יש עדים להכחיש את העדים הראשונים. (ההבדל בין עדי הזמה לעדי הכחשה הוא, שעדים המזימים אומרים לעדים "עמנו הייתם במקום פלוני באותו הזמן", ועל זה אמרה התורה "ועשיתם לו כאשר זמם", אבל עדים שבאים ומכחישים ואומרים "הנאשם היה עימנו באותו הזמן במקום אחר" אינם גורמים להריגת העדים הראשונים אלא רק להכחשת העדות ולביטול הדין).
תשובה נוספת: רב כהנא אמר: מדבריכם נזדכה פלוני.
כלומר, פותחים בזכות שאומרים אחרי קבלת העדות: על סמך עדות זו יגרם בסוף שהנאשם יצא זכאי.
תשובה נוספת: אביי ורבא דאמרי תרוייהו, אמרינן ליה: אי לא קטלת לא תדחל.
כלומר, פותחים בזכות שאומרים לנאשם: אם לא חטאת, אין לך מה לפחד מהעדים.
תשובה נוספת: רב אשי אמר: הפתיחה בזכות היא שאומרים: כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו.
ראיה לדברי אביי ורבא: תניא כוותיה דאביי ורבא, רבי אומר: אומרים לסוטה: "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית וגו' (הנקי)" מיכן שפותחין בדיני נפשות תחלה לזכות. הרי מוכח שהפתיחה בזכות היא שאומרים לסוטה שאם לא חטאה אין לה מה לפחד.