נמשיך בביאור הגמרא:
קושיא לדברי רבי יהושע בן לוי שאמר שרבי יהודה לא נחלק על חכמים: ולא פליגי? והתניא: בין שיש לו (למשחק בקוביא) אומנות שלא הוא (כלומר: אומנות אחרת), בין שאין לו אומנות אלא הוא, הרי זה פסול.
מהברייתא הזו מוכח שחכמים נחלקו על רבי יהודה, שהרי רבי יהודה אמר שאם יש לו אומנות אחרת אינו נפסל, ובברייתא נאמר שאף אם אין לו אומנות אחרת נפסל, היר שמוכח שחכמים נחלקו על רבי יהודה.
תירוץ: ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא, דתניא: רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה.
כלומר, רבי יהודה אמר שני דברים: דבר אחד במשנה, שבה פירש את דברי חכמים (בלשון "אימתי"), ואמר שסוברים חכמים שאם עוסק בבניינו של עולם אינו נפסל לעדות. דבר נוסף אמר רבי יהודה בשם רבי טרפון, שמשחק בקוביא פסול לעדות משום חשש גזל, ובאמת רבי יהודה בשם רבי טרפון נחלק על חכמים במשנה.
ומנין שרבי טרפון סובר כך? לפי שאמר רבי טרפון: שני אנשים שהתווכחו ביניהם על איש שלישי שעבר שם אם הוא נזיר או לא. אחד מהם אמר: הוא נזיר, ואם אני צודק שהוא נזיר אהיה גם אני נזיר. והשני אמר: הוא לא נזיר, ואם אני צודק בזה, אהיה אני נזיר. פסק רבי טרפון שאף אחד מהם לא נזיר, כיון שאין אדם נעשה נזיר אלא בהפלאה, כלומר – שהוציא מפיו בפירוש שיהיה נזיר, ולכן אם התווכחו על אדם כל שהוא אם הוא נזיר, אף אחד מהם לא אמר מפורש שיהיה נזיר, שהרי הוא הסתפק אם באמת האדם העומד מולם נזיר.
ואם כן מוכח, שלפי רבי טרפון כל דבר שאינו יודע בוודאות אם הוא נכון או לא, הרי זו אסמכתא. וכן כאן, המשחק בקוביא שאינו יודע בוודאות אם יזכה או לא, הרי זו אסמכתא, ופסול לעדות משום שהוא כגזלן.
ענין חדש: מלוה ברבית.
דין: אמר רבא לווה ברבית פסול לעדות.
קושיא: והאנן תנן מלוה ברבית?
והרי לא נזכר במשנה הלווה בריבית אלא המלווה בריבית?
תשובה: מלוה הבאה ברבית.
כלומר, פירוש דברי המשנה הוא מִלווה הבאה בריבית, כלומר בין הלווה ובין המלווה שהיו צד בהלוואה זו, נפסלים לעדות.
מעשה: בר ביניתוס, אסהידו ביה תרי סהדי. חד אמר: קמי דידי אוזיף בריביתא, וחד אמר: לדידי אוזפי בריביתא. פסליה רבא לבר ביניתוס.
כלומר: שני עדים באו להעיד על בר ביניתוס (כך שמו), אחד מהם אמר: לפני הלווה בריבית, ואחד אמר: לי עצמי הלווה בריבית. וכיון שהמלוה בריבית נפסל לעדות, פסל רבא את בר ביניתוס לעדות.
שאלה: והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול לעדות, והוה ליה רשע, והתורה אמרה "אל תשת רשע עד"?
כלומר: איך אפשר להאמין לאותו העד שבא ואמר שבר ביניתוס הלווה לו בריבית, והרי אם נאמין לו יתברר שהעד הזה לווה בריבית, והלווה בריבית פסול לעדות, כמו שנאמר לעיל, ואם כך לכאורה אי אפשר להאמין לו לעדותו על בר ביניתא. (כיון שהוא רשע והתורה אמרה שרשע לא יכול להיות עד).
תשובה: רבא לטעמיה, דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע.
רבא פסל את בר ביניתא, כיון שרבא סובר ש"אין אדם משים עצמו רשע" כלומר – אדם לא יכול לפסול את עצמו בעדותו ולעשות את עצמו כרשע. ולמה? כיון שאדם קרוב של עצמו, וקרוב פסול לעדות. ולכן האמין רבא לעדות העד על בר ביניתא, ופסל את בר בינתא לעדות.
מעשה נוסף: ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה (-מתחת ידיו). פסליה רב נחמן, ועבריה (-העבירו מתפקידו). אזל רבי מזיה וטופריה (-גידל שערותיו וצפורניו).
כלומר: היה טבח שנתפס שהוא מוכר טרפות ומכשיל את הרבים, ולכך הלך רב נחמן ופסלו והעבירו ומתפקידו (ויש גורסים שנידה אותו). הלך אותו הטבח והחל לגדל שערותיו וצפורניו כדרך בעלי תשובה, להראות שחזר בתשובה והתחרט על מעשהו.
הדין: סבר רב נחמן לאכשוריה. רצה רב נחמן להכשירו.
אמר ליה רבא: דילמא איערומי קא מערים?
שאל רבא את רב נחמן איך אפשר להכשירו על ידי שמתנהג כבעל תשובה, והרי יתכן שבאמת לא חזר בתשובה, והוא רק מעמיד פנים כדי שיתירו לו להמשיך למכור בשר.
אמנם, ברור שלכל אדם שחטא יש אפשרות לחזור בתשובה.
אלא מאי תקנתיה? (-מה תקנתו, מה צריך לעשות כדי שנאמין לו שבאמת חזר בתשובה?) כדרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.
פירוש, אמר רב אידי בר אבין, שתקנתו של בעל תשובה היא שילך לעיר אחרת שלא מכירים אותו שם, ושם ודאי שהוא לא מעמיד פנים, ואם נראה שבאותו מקום עשה מעשה שמוכיח שחזר בתשובה, כגון שהחזיר אבידה יקרה שמצא, או שהיתה בידו טריפה יקרה ולמרות ההפסד נהג בה כמנהג טריפות, אם יעשה כך נוכל להאמין לו שחזר בתשובה שלימה.
ענין חדש: ומפריחי יונים.
שאלה לבירור הענין: מאי מפריחי יונים?
תשובה: הכא תרגומה: אי תקדמיה יונך ליון.
כלומר, פירוש המילים מפרחי יונים כך הוא: אם יונתך תגיע למקום פלוני לפני יונתי, אתן לך כך וכך, ואם יונתי תקדים את יונתך תביא לי כך וכך. (מה שנקרא כיום: התערבות).
פירוש אחר: רבי חמא בר אושעיא אמר: מפריחי יונים הם: ארא.
ארא, הם בני אדם המומחים לאמן את היונים שלהם שיגרמו ליונים אחרות לבוא עימם לביתם, ויש במעשיהם משום גזל כיון שהם גורמים ליונים לעזוב את הבעלים שלהם ולבוא אליהם, ולכן פסולים לעדות.
הטעם שכל אחד פירש כפי שפירש:
שאלה: מאן דאמר - אי תקדמיה יונך ליון, מאי טעמא לא אמר ארא? תשובה: אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא.
כלומר, לדעתו אלו שתופסים יונים אינם עוברים על איסור גזל גמור, אלא זה כעין גזל שאסור מפני דרכי שלום, ולכן אין לפוסלם לשיטה זו לעדות מחמת מעשיהם.
שאלה: ומאן דאמר ארא מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון? תשובה: אמר לך היינו משחק בקוביא.
כלומר, ודאי שארא אינם המהמרים, כי אם מפריחי יונים היו מהמרים, לא היתה המשנה כותבת את דינם, שהרי כבר נזכר בדין הקודם של משחק בקוביא.
בירור: ואידך?
לדעת אלו שמפרשים שארא הם המהמרים, למה כתבה המשנה את דינם והרי כבר נזכר קודם לכן דין משחק בקוביא?
תשובה: תנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו.
כלומר, יש טעם לכתוב את שניהם שפסולים לעדות, כיון שהם שונים, שזה מהמר על מה שהיונה שלו תעשה, וזה מהמר על מה שהוא עצמו יעשה.
וצריכא – כלומר, יש חידוש בכל אחד מהדינים, ואי אפשר ללמוד את זה מזה. דאי תנא תולה בדעת עצמו היינו אומרים - התם הוא דלא גמר ומקני, דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי, אבל תולה בדעת יונו אימא לא.
כלומר, אילו היה כתוב במשנה רק דין המשחק בקוביא, היינו חושבים שדווקא אצלו יש בזה אסמכתא, כיון שהוא חושב שהוא יצליח לנצח במשחק, ולא מתכוון באמת לשלם לשני, אבל במפריחי יונים, יודע שיתכן שהיונה שלו תפסיד, ולכן מקבל על עצמו באמת לשלם אם יפסיד.
ואי תנא תולה בדעת יונו - דאמר בנקשא תליא מילתא ואנא ידענא לנקושי טפי. אבל תולה בדעת עצמו אימא לא.
כלומר, אילו היה כתוב במשנה רק דין מפריחי יונים, היינו חושבים שדווקא בזה יש אסמכתא, כיון שהוא חושב שיש לו את כלי העץ הטובים ביותר כדי להפריח את היונים מהר, אבל במשחק יודע שיתכן שיפסיד, ולכן היינו חושבים שבמשחק בקוביא אינו נפסל.
צריכא – לכן נצרכו שני הדינים הללו, לומר שבין מפריחי יונים ובין משחקים בקוביא פסולים לעדות.
קושיא מהברייתא: מיתיבי: המשחק בקוביא - אלו הן המשחקים בפיספסים (קוביות משחק מעץ). ולא בפיספסים בלבד אמרו, אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים. ואימתי חזרתן (כלומר, מה צריכים לעשות המשחקים בקוביא כדי לחזור בתשובה, ולהיות שוב כשרים לעדות) משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפילו בחנם לא עבדי – שלא ישחקו בהם אפילו לא על כסף אלא לשם המשחק בלבד.
המשך הברייתא: מלוה בריבית - אחד המלוה ואחד הלוה. ואימתי חזרתן (כלומר, מה צריכים לעשות המלווים בריבית כדי לחזור בתשובה, ולהיות שוב כשרים לעדות) משיקרעו את שטריהן, ויחזרו בהן חזרה גמורה, אפילו לנכרי לא מוזפי (שלא ילוו בריבית אפילו לגוי, שמותר להלוות לו בריבית, אבל הם שעברו וחטאו צריכים להזהר אפילו מזה).
המשך הברייתא: ומפריחי יונים - אלו שממרין את היונים (-כלומר, אלו שמרגיזים את היונים, וגורמים להם להלחם זו בזו, או לפי השיטה השניה מפריחי יונים הם אלו שמלמדים את היונים לגרום ליונים אחרות לבוא אליהם). ולא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו בהמה חיה ועוף. ואימתי חזרתן (כלומר, מה צריכים לעשות מפריחי היונים כדי לחזור בתשובה, ולהיות שוב כשרים לעדות) - משישברו את פגמיהן (כלי העץ שבעזרתם הם מרגיזים את היונים), ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפילו במדבר נמי לא עבדי (כלומר, לפי הפירוש שמפריחי יונים הם המהמרים, צריכים לקבל על עצמם לא לעשות כן אפילו במדבר ביונים של הפקר, ולפי הפירוש שהם גוזלים יונים מבעליהם, צריכים לקבל על עצמם לא לעשות כך אפילו עם יונים של הפקר).
המשך הברייתא: סוחרי שביעית - אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית. ואימתי חזרתן (כלומר, מה צריכים לעשות סוחרי השביעית כדי לחזור בתשובה, ולהיות שוב כשרים לעדות) - משתגיע שביעית אחרת, ויבדלו (כלומר, וימנעו מלסחור בפירותיה). ואמר רבי נחמיה: לא חזרת דברים בלבד אמרו שצריכים לחזור בהם בשביעית הבאה, כלומר – לא די שיגידו שאינם סוחרים בפירות, אלא חזרת ממון. כיצד היא חזרת ממון? אומר: אני פלוני בר פלוני, כינסתי (-הרווחתי) מאתים זוז בפירות שביעית והרי הן נתונין במתנה לעניים.
אחרי הבאת הברייתא שואלת ממנה הגמרא: קתני מיהת בהמה?
כלומר, נאמר בברייתא שמפריחי יונים הם אלו שממרים את היונים או כל "בהמה חיה ועוף", ולפי זה קשה לשיטה שביארה שמפריחי יונים הם "ארא" (שגונבים את היונים מבעליהם) – כיון ש
בשלמא למאן דאמר (שמפריחי יונים הם אלו שאומרים) אי תקדמיה יונך ליון, היינו דמשכחת לה - בהמה
כלומר, באה הברייתא לשיטה זו לומר שגם אלו שעושים תחרות בין בהמות חיות ועופות, ומהמרים עליהם, פסולים לעדות.
אלא למאן דאמר – "ארא" - בהמה בת הכי היא?
כלומר, לשיטה זו תמוה מה ענין בהמה לכאן, והרי אי אפשר לאמן בהמה להביא עימה בהמות אחרות, שהרי ברגע שתנסה להביא עימה בהמות בר, החיות יטרפו אותה מיד (ועוד שבברייתא אמרו שחזרתו בתשובה היא על ידי שלא יעשה כך אפילו במדבר, ובבהמה אי אפשר לעשות כך במדבר, שהרי במדבר יטרפוה החיות).
תשובה: אין, בשור הבר, וכמאן דאמר שור הבר מין בהמה הוא.
כלומר, אפשר לפרש דברי הברייתא בשור הבר שהוא שור שדומה לחיה, ויכול לגרום לחיות אחרות במדבר לבוא עימו לבית הבעלים שלו, ונחלקו התנאים אם שור הבר הוא מין של חיה או של בהמה, ולפי השיטות ששור הבר הוא בהמה, אמרה הברייתא שאסור לאמן אותו להביא עימו חיות אחרות כיון שעל ידי זה יביא גם חיות שיש להם בעלים, ונמצא שהוא גוזל אותם.
היכן נחלקו בנתאים בשור הבר אם הוא חיה או בהמה: דתנן: שור הבר מין בהמה הוא, רבי יוסי אומר מין חיה.
עוד פסולים לעדות: תנא: הוסיפו עליהן (כלומר, הוסיפו חכמים ופסלו עוד אחרים כמו אלו שנאמרו במשנה), ואלו הם: הגזלנין, והחמסנין.
שאלה: גזלן דאורייתא הוא?
כלומר, למה נצרכו להוסיף ולפסול את הגזלנים, והרי מן התורה הגזלן פסול, כיון שהוא רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד.
תשובה: לא נצרכא אלא למציאת חרש שוטה וקטן. מעיקרא סבור - מציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא, אי נמי מפני דרכי שלום בעלמא. כיון דחזו דסוף סוף ממונא הוא דקא שקלי פסלינהו רבנן.
פירוש, אותם גזלנים שפסלו חכמים אינם גזלנים רגילים, כיון שאלו כבר פסולים מן התורה, אלא באו חכמים לומר שאפילו מי שגזל מחרש שוטה וקטן את מה שהם מוצאים, (וחרש שוטה וקטן אינם יכולים לקנות חפץ לעצמם, אלא שמדרבנן החפץ שלהם "מפני דרכי שלום"), בכל אופן אותו אחד נפסל לעדות, אלא שבתחילה סברו שאין לפסול את הגזלנים הללו כיון שלא שכיח שהחרש והשוטה והקטן ימצאו מציאה, ובדברים שאינם שכיחים לא נהגו חכמים לגזור גזירות, או שכיון שמה שהחרש והשוטה והקטן מוצאים זה לא נעשה שלהם לגמרי, אלא רק מדרבנן "מפני דרכי שלום", לכן לא תיקנו לפסול לעדות.
אלא, שלבסוף אמרו, שכיון שהגוזל מחרש שוטה וקטן את מה שהם מצאו עובר על תקנת חכמים וחומד ממון שאינו שלו, יש לחשוד בו גם לענין עדות שמא ישקר בעדותו בגלל תאוות הממון שלו.
ביאור דין החמסנים: "החמסנין" למה גזרו עליהם? מעיקרא סבור דמי קא יהיב, אקראי בעלמא הוא. כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן.
כלומר, החמסנים הם בני אדם שמכריחים מישהו למכור להם איזה שהוא חפץ, והם משלמים לו עליו, אבל הם גזלנים כיון שהוא לא רוצה למכור להם כלל וכלל. ולכן בתחילה לא חשבו לפוסלם, כיון שהם משלמים, אלא שלבסוף אמרו שמי שמכריח בני אדם למכור לו חפץ, הדבר יגרום לו לפעמים לחטוף את החפץ מידי הבעלים ולגזול ממנו לגמרי, ואפילו אם ישלם לו אחר כך, הוא גזלן לכל דבר, ולכן יש לפוסלו לעדות.
עוד פסולים לעדות: תנא: עוד הוסיפו עליהן: הרועים, הגבאין, והמוכסין. (להלן יתבאר)
ביאור דין רועים: רועים – למה פסלו את כל רועי הצאן לעדות?
מעיקרא סבור - אקראי בעלמא הוא, כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחילה גזרו בהו רבנן.
כלומר, פסלו את הרועים לעדות כיון שדרך הרועים לקחת את הבהמות ולרעות בשדות זרים, אלא שבתחילה לא פסלום כיון שחשבו שבאופן אקראי הם נכנסים לשדות של אחרים, והבהמה נכנסת מרצונה ולא הרועה מכניס אותה לשם, אבל כשראו שהרועים מכוונים את הבהמות לשדות הזרים לכתחילה, פסלום לעדות כמו כל גזלן.
דין הגבאים והמוכסים: הגבאין והמוכסין – למה פסולום לעדות? (גבאים ומוכסים, אלו אותם בני אדם שממונים מטעם המלך לגבות מיסים)
מעיקרא סבור - מאי דקיץ להו קא שקלי, כיון דחזו דקא שקלי יתירא פסלינהו.
בתחילה לא פסלום לעדות, כיון שהם רק עושים את מלאכתם, וגובים את המיסים שאמר המלך, אלא שכשראו שדרכם לגבות יותר ממה שפסק המלך, פסלום לעדות.
דין חדש: אמר רבא: רועה שאמרו, אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה.
קושיא: ומי (- וכי) אמר רבא הכי? והאמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין בחוצה לארץ כשרין; רועה בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשרין.
תירוץ: ההוא במגדלים איתמר.
כלומר: באמת רבא סובר שרועה שאמרו שפסול לעדות הוא בין רועה בהמה דקה ובין רועה בהמה גסה, ומה שחילק רבא בין ארץ ישראל וחוץ לארץ זה לא במי שרועה את הבהמות בשדה, שתמיד פסול לעדות, אלא במי שמגדל את הבהמות בביתו, שכיון שאי אפשר להשגיח על בהמה דקה שלא תרעה משדות זרים, לכן גם אם מגדלם בביתו הוא גוזל אחרים ונפסל לעדות, אבל בהמה גסה שאפשר להשגיח עליה, אם מגדלה בבית אינו עובר על איסור. אלא שדוקא בארץ ישראל פסלו, כיון שהחמירו יותר בארץ ישראל משום ישוב ארץ ישראל.
ראיה לתירוץ הגמרא: הכי נמי מסתברא, מדקתני במשנה נאמנין עלי שלשה רועי בקר.
כלומר, מהמשנה משמע שרועה בהמה גסה תמיד פסול לעדות, שהרי אמרו "נאמנים עלי שלושה רועי בקר וכו'", אם כן משמע שדוקא אם אמר שהם נאמנים עליו, כשרים, אבל בלא שיאמין בהם במיוחד, אינם כשרים.
דחיה: מאי לאו – לעדות? לא - לדינא. דיקא נמי דקתני שלשה רועי בקר. ואי לעדות שלשה למה לי?
פירוש, אין להוכיח משם שרועה פסול לעדות, לפי שלא נאמר דין זה לענין העדים אלא לענין הדיינים, וכן משמע מהמשנה שאמרו "שלושה רועי בקר", ולענין עדות לא צריך שלושה אלא שנים, אם כן משמע שנאמר דין זה לענין הדיינים שצריך שלושה, ואם כן אין ראיה מהמשנה שרועי בהמה גסה פסולים לעדות.
דחית הדחיה: ואלא מאי – לדינא? מאי איריא שלשה רועי בקר - כל בי תלתא דלא גמרי דינא נמי?
כלומר, נכון שאי אפשר לפרש שמה שאמרו שלושה רועי בקר הכוונה לעדים, כי מספיק שני עדים ולא צריך שלושה, אבל גם אי אפשר לפרש את זה על דיינים, כי לענין דיינים לא צריך לומר "רועי בקר", כי כל שלושה שאינם יודעים לדון פסולים, ואם מדובר על דיינים, למה הדגישו דוקא רועי בקר?
דחיה דחית הדחיה: הכי קאמר: אפילו הני דלא שכיחי ביישוב
באמת מה שאמרו שלושה רועי בקר מדובר על דיינים, אלא שדוקא אמרו רועי בקר לומר שאפילו אם אמר שנאמנים עליו רועי בקר, שאינם נמצאים בדרך כלל במקום ישוב בני אדם, ואינם רגילים לשמוע על דינים ומשפטים שיש בישוב, מכל מקום אם קיבל אותם על עצמו, כשרים לדון בדינו.
דין חדש: אמר רב יהודה: סתם רועה פסול, סתם גבאי כשר.
כלומר, מה שאמרנו שהרועים והגבאים פסולים, אין הכוונה שכל הרועים וכל הגבאים גזלנים, אלא שיש לחוש לכך, ואמר רב יהודה שרועים שדרכם בכך, ורוב הרועים גוזלים, לכן רועה סתם פסול עד שיוודע לנו שהוא נזהר מגזל, ואילו אצל גבאים סתם גבאי כשר אלא אם כן ידוע לנו שהוא גובה מיסים יותר ממה שהתיר לו המלך.
מעשה: אבוה דרבי זירא עבד גביותא תליסר שנין, כי הוה אתי ריש נהרא למתא, כי הוה חזי רבנן, אמר להו "לך עמי בא בחדריך". כי הוה חזי אינשי דמתא, אמר ריש נהרא אתא למתא, והאידנא נכיס אבא לפום ברא וברא לפום אבא, ומיגנזו כולי עלמא. כי אתי אמר ליה: ממאן נבעי?
כי ניחא נפשיה, אמר להו: שקולו תליסר מעי דציירי לי בסדינאי, והדרו ליה לפלניא, דשקלתינהו מיניה ולא איצטריכו לי.
תרגום המעשה: אביו של רב זירא היה הגובה של המלך במשך שלוש עשרה שנה. ודרכו היתה שלא לגבות מתלמידי החכמים כסף, וכאשר היה מגיע שר העיר לבדוק כמה תושבים יש בעיר, כדי לדעת אם קיבל את המיסים המגיעים לו, היה אביו של רב זירא אומר לתלמידי החכמים: "לך עמי בא בחדריך", כלומר – תתחבאו, שלא יראה אתכם.
וכאשר היה רואה את תושבי העיר, היה אומר להם ששר העיר הגיע, וכוונתו לגבות כסף. ואינו מתכוון לרחם על אף אחד. (נכיס אבא לפום ברא וברא לפום אבא, כלומר – שר העיר מתכוון לשחוט את האב על הבנים ואת הבנים על האב, כלומר, יגבה את הממון בלי לרחם). וכאשר שמעו את זה תושבי העיר היו גם הם בורחים ומתחבאים, וכשהגיע שר העיר היה אומר לו אביו של רב זירא: ראה, שאין בעיר אנשים, ממי אגבה כדי להביא לך?
המשך המעשה: לפני פטירתו אמר לבני ביתו: קחו מכספי שלושה עשר מעות שצרורים כאן, ותנו אותם לאיש פלוני שגביתי ממנו למרות שלא היה בכך צורך.