משנה:
דיני ממונות בשלשה.
פירוש הדין: שני אנשים שיש להם דין תורה ממוני, צריכים לדון בפני בית דין של שלושה דיינים, ולא פחות מכך.
זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד.
פירוש: אופן בחירת הדיינים נעשה לפי רבי מאיר על ידי שאחד הצדדים בורר לו אחד, והשני בורר לו אחד (ובגמרא יבואר האם בורר לו דיין אחד או בית דין אחד) ושניהם ביחד מחליטים על השלישי, ולדעת חכמים השלישי נקבע על ידי שני הדיינים ששני הצדדים בחרו.
זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן.
כלומר, אם אחד מהצדדים אינו מרוצה מדיין שנבחר על ידי הצד השני, נחלקו התנאים אם יכול לאלץ את חבירו לבחור דיין אחר במקומו. רבי מאיר סובר שיכול לעכב בעדו (ובגמרא יבואר אם יכול תמיד לעכב או רק עם סיבה ממשית), ולדעת חכמים אין צד אחד יכול לפסול את הדיין שבחר הצד השני אלא אם כן יש לו ראיה ממשית לפסול, כגון שיוכיח שהוא קרוב (של הצד השני או של דיין אחר) או פסול לדיינות מסיבה אחרת. (מי נפסל לדיינות וכיצד, יתבאר בהמשך הפרק).
זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן.
וכמו שנחלקו לגבי דיינים, כך נחלקו לגבי עדים.
שאלה: מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, בתלתא סגי.
פירוש, הגמרא הבינה שכל אחד בוחר לו שלושה דיינים, כלומר – בית דין אחר, ושניהם יחד בוחרים בית דין נוסף, ואם כן יש בסך הכל תשעה דיינים, ולכן הקשתה הגמרא למה צריך תשעה הרי דיני ממונות נידונים בשלושה בלבד.
תשובה: הכי קאמר, כשזה בורר לו בית דין אחד וזה בורר לו בית דין אחד שניהן בוררין להן עוד אחד.
פירוש, אמת שמספיק שלושה דיינים כדי לדון דין ממוני, אלא שכוונת המשנה לומר שאם זה בחר בית דין, והשני לא הסכים לדיינים הללו, והלך השני ובחר בית דין אחר, והראשון לא הסכים לדיינים הללו, אין להם ברירה אלא לבחור יחדיו בית דין מוסכם.
קושיה: ואפילו לוה מצי מעכב? והאמר רבי אלעזר: לא שנו אלא מלוה, אבל לוה כופין אותו ודן בעירו.
פירוש, לפי מה שאמרו בין הלווה ובין המלווה יכולים למנוע זה מזה מלבחור בבית דין מסוים, ולכאורה לפי מה שאמר רבי אלעזר (בהמשך הפרק) שאם הלווה והמלווה אינם רוצים לדון בבית הדין שבעיר אלא רוצים ללכת לבית הועד, המלווה יכול להכריח את הלווה לכך, אבל הלווה לא יכול אלא כופים אותו לדון באותה העיר, ואם כן לכאורה ראוי שיהיה כך גם לגבי בחירת בית דין שלא יכול להווה לעכב ביד המלווה מלבחור בית דין מסוים.
תירוץ: כדאמר רבי יוחנן בערכאות שבסוריא שנו, הכא נמי בערכאות שבסוריא שנו. אבל מומחין לא? רב פפא אמר: אפילו תימא מומחין, כגון בי דינא דרב הונא ודרב חסדא, דקאמר ליה מי קא מטרחנא לך.
פירוש, מה שאמר רבי אלעזר שאין הלווה יכול להכריח את המלווה לדון בבית דין אחר הוא דווקא בבית דין רגיל, אבל בערכאות שבסוריא, שלא היו בקיאים בדין תורה, גם הלווה יכול לומר שהוא רוצה לדון בעיר אחרת, ושומעים לו. ואם כן גם כאן יכול הלווה לומר שאינו מסכים לדון בבית דין של המלווה אם בחר המלווה בית דין שאינם מומחים אלא כמו ערכאות של סוריא. והוסיף רב פפא ואמר שבבתי דין מומחים יכול הלווה גם לעכב אם הם בתי דין שבאותה העיר, כמו בתי הדין של רב הונא ורב חסדא שהיו באותה העיר, כיון שאין הלווה מטריח את המלווה לבוא לעיר אחרת יכול לדרוש להחליף בית דין.
קושיא: תנן: וחכמים אומרים שני דיינין בוררין להן עוד אחד, ואי סלקא דעתך כדקאמרינן בית דין, בית דין בתר דפסלי להו אזלו ובררו להו בי דינא אחריני? ועוד, מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד.
הגמרא מקשה על מה שהבינה ששני הצדדים בוחרים להם בתי דין, ואם כל אחד פסל את בית הדין של השני, הם צריכים יחדיו לבחור בית דין שלישי, שאם כן לא מובן מה שאמרו חכמים ששני הדיינים בוררים להם עוד אחד, והרי אם כל אחד פסל את מה שהשני בחר, איזו זכות יש לדיינים שנבחרו לבחור בשביל הצדדים בפני מי ידונו? ועוד קשה לשון המשנה במה שאמרו שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, שמשמע שכך לכתחילה, ולפי מה שביארנו אין זה לכתחילה אלא רק אם הצדדים לא מסכימים זה לבית הדין של זה, רק אז בוחרים להם יחד בית דין.
פירוש חדש: אלא הכי קאמר, כשזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, שניהן בוררין להן עוד אחד.
שאלה: מאי שנא דעבדי הכי.
כלומר, למה צריך שכל צד יבחר לו דיין אחד ושני הצדדים, או לחכמים שני הדיינים, יבחרו להם שלישי.
הסבר: אמרי במערבא משמיה דרבי זירא, מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, יצא הדין לאמיתו.
פירוש, כיון שהדיין השלישי נבחר על ידי שניהם, וכל אחד מהם בחר לעצמו דיין, אם כן הם יקבלו על עצמם את הדין, ולא יחשבו שהדיינים פסקו דין שקר.
ענין חדש: וחכמים אומרים כו'. נימא בדרב יהודה אמר רב קמיפלגי, דאמר רב יהודה אמר רב: אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן. רבי מאיר לית ליה דרב יהודה אמר רב ורבנן אית להו דרב יהודה אמר רב.
מנסה הגמרא לבאר במה נחלקו רבי מאיר וחכמים, שאפשר לבאר שנחלקו במה שאמר רב יהודה בשם רב, שאמר שאסור לעדים לחתום על השטר אלא אם כן כל אחד מהם יודע מי שאר העדים שחותמים על השטר, וכשם שאמר כן לענין עדים כך הדיינים לא ישבו לדין אלא אם יודעים מי יושב עמהם, ואם כן אפשר לומר שחכמים סוברים מחמת זה ששני הדיינים הם אלו שיבחרו את הדיין השלישי, ולא בעלי הדין יבחרו עבורם, אבל רבי מאיר לא סובר כרב יהודה בשם רב, ולכן השאיר לבעלי הדין את הזכות לבחור דיין שלישי.
דחיה: לא, דכולי עלמא אית להו דרב יהודה אמר רב, ודעת הדיינין כולי עלמא לא פליגי דבעינן, כי פליגי דעת בעלי דינין: רבי מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן, ורבנן סברי דעת הדיינין בעינן דעת בעלי דינין לא בעינן.
דוחה הגמרא שלא נחלקו על דברי רב יהודה בשם רב, אלא דינו של רב יהודה מוסכם, וכמו שאמר כן לגבי עדים כך לגבי דיינים אין להם לשבת אלא אם יודעים מי יושב עמהם, אלא שנחלקו אם כמו שאמר רב יהודה כך לענין עדים ודיינים, הוא הדין לענין בעלי הדין שלא יבואו לדין אלא אם הם יודעים מי הדיינים, ולכן רבי מאיר סובר שהם אלו שיבחרו להם את הדיין השלישי, או שבעלי הדין לא צריכים להכיר את הדיינים, ולכן חכמים סוברים שהדיינים יבחרו להם דיין שלישי.
מקור דינו של רב יהודה בשם רב: גופא: אמר רב יהודה אמר רב, אין העדים חותמין על השטר כו', תניא נמי הכי: כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן.
ענין חדש: שאלה: זה פוסל דיינו כו'. כל כמיניה דפסיל דייני? תשובה: אמר רבי יוחנן, בערכאות שבסוריא שנו.
כלומר, מה שאמרו במשנה שנחלקו אם כל אחד יכול לפסול את הדיין שהשני בחר, ואמר רבי מאיר שכל אחד יכול לספול את הדיין אפילו אם הוא לא קרוב או פסול, ולכאורה יש להבין, וכי למה יכול כל אחד לומר שהדיין לא לרצונו? ומשיבה הגמרא שבאמת אין צד אחד יכול פסול סתם את הצד השני, אף לרבי מאיר, אלא שהמשנה מדברת בערכאות שבסוריא שאינם בקיאים בדיני תורה, ולכן כל אחד יכול בהם לעכב את הדיין של השני.
קושיא: אבל מומחים לא? הא מדקתני סיפא, וחכמים אומרים: אימתי בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן, מכלל דרבי מאיר מומחין נמי קאמר.
פירוש, אי אפשר לומר שכל מה שאמרנו שזה יכול לפסול את הדיין של זה, זה רק בערכאות שבסוריא, שהרי חכמים אמרו בזו הלשון: "אימתי בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן", ואם כן משמע שרבי מאיר שנחלק עליהם סובר שאפילו אם היו כשרים או מומחים מפי בית דין יכול לעכב בעדם, ולא רק בערכאות שבסוריא.
תירוץ: הכי קאמר, אבל אם היו כשרין נעשו כמומחין מפי בית דין ואינו יכול לפוסלן.
אין לדייק מדברי חכמים, כיון שפירוש דבריהם הוא שאם היו כשרים, הרי הם כמומחים, ועל זה נחלק רבי מאיר וסובר שאפילו אם היו כשרים אינם נעשים כמומחים ויכול לעכב, ובאמת מודה רבי מאיר שאם הם ממש מומחים, אינו יכול לעכב בעדם.
קושיא: תא שמע: אמרו לו לרבי מאיר לא כל הימנו שפוסל דיין שמומחה לרבים? תירוץ: אימא, לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם.
כלומר, לכאורה קשה שהרי אמרו בבריתא שהקשו לרבי מאיר איך יכול אחד הצדדים בדין לפסול דיין מומחה, ואם כן משמע שסובר רבי מאיר שאפילו דיין מומחה יכולים הצדדים לעכב בעדו מלדון. ותירצה הגמרא, שכוונת שאלתם היתה איך יכול כל אחד מהם לפסול דיין שהרבים עשאוהו כמומחה, אבל באמת אף רבי מאיר סובר שאם הדיין ממש מומחה אי אפשר לעכב בעדו.
ראיה: תניא נמי הכי, לעולם פוסל והולך עד שיקבל עליו בית דין שמומחה לרבים, דברי רבי מאיר.
ממה שאמרו בברייתא בשם רבי מאיר שלעולם יכול כל אחד, לפסול את הדיינים שבחר השני, עד שיקבל עליו בית דין שמומחה לרבים, מוכח כמו שאמרנו שאם אחד הצדדים בחר בדיינים מומחים – אי אפשר לעכב בעדו.
קושיא: והא עדים כמומחין דמי, ואמר רבי מאיר זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה.
כיון שהתורה האממינה לשני עדים, ולא משנה איזה עדים הם, אם כן אין הבדל בין עדים אלו לאחרים, אלא כולם כעדים מומחים, וכיון שנחלקו במשנה גם לגבי עדים, אם כך בהכרח שרבי מאיר סובר שגם בעדים מומחים יכול כל אחד לפסול את העדים של השני, וזה לא יתכן כי אם התורה האמינה לשני עדים ודאי וודאי שהצד השני לא יכול לומר שהם פסולים בעיניו.
תירוץ: הא איתמר עלה, אמר ריש לקיש: פה קדוש יאמר דבר זה?! אלא תני עדו.
פירוש, כבר אמר ריש לקיש שלא יתכן שרבי מאיר אמר דבר זה, שכביכול כל אחד יכול לפסול את עדי השני. אלא יש לפרש מה שאמרו במשנה לגבי עד אחד, זה פוסל את "עדו" של השני וזה פוסל את "עדו" של השני, ובאמת אם הביא הצד השני שני עדים אי אפשר לפוסלם.
בירור הענין: עדו למאי? אילימא לממון - רחמנא פסליה. אי לשבועה - הימוני מהימן כבי תרי. לעולם לממון לא צריכא דקבליה עליה כבי תרי. מאי קא משמע לן - דמצי הדר ביה.
שואלת הגמרא, כיון שאמרנו שנחלקו במשנה אם זה פוסל את עדו היחיד של השני או לא, אם כן יש להבין באיזה אופן מדובר שהרי עד אחד לא נאמן מן התורה לענייני ממון ולא צריך לפוסלו, ולענין שבועה (לחייב את אחד הצדדים בשבועה אם העד מעיד נגדו) מספיק אפילו עד אחד. אלא מבארת הגמרא שהמקום שבו נאמרה המחלוקת אם יכול כל אחד לפסול את העדים של הצד השני הוא במקום שקיבל כל אחד על עצמו שדברי העד האחד מקובלים עליו כמו שני עדים, ובזה נחלקו, האם יכול לחזור בו ממה שאמר ולומר שהעד לא נאמן עליו, או שאינו יכול לפסול את העדים של השני.
ביאור מה שכל אחד יכול לקבל על עצמו נאמנות של עד אחד: תנינא: אמר לו – אחד הצדדים לשני - נאמן עלי אבא, או שאמר לו נאמן עלי אביך, או נאמנין עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר יכול לחזור בו, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ואמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד.
מבואר בגמרא שאם קיבל על עצמו אחד מהצדדים שידונו בדינו דיינים שאינם כשרים מן התורה, כמו אביו או רועי בקר, נחלקו בזה אם יכול לחזור בו. וביאר רב דימי שנחלקו אפילו אם יש שני דיינים כשרים והוא קיבל על עצמו שהשלישי יהיה אחד מהפסולים, אף על פי כן סובר רבי מאיר שיכול לחזור בו, וודאי שאם יש יותר פסולים, כיון שמן התורה הם פסולים יכול לחזור בו, לדעת רבי מאיר.
אלא שנשאר לברר, כיון שפירשנו את המחלוקת של רבי מאיר וחכמים כשקיבלו על עצמם את הדיינים הללו, אם כן למה נצרכו לחלוק בשני מקומות, גם במשנה כאן וגם בברייתא.
צריכא, דאי תנא אבא ואביך - בהא קאמרי רבנן דלא מצי הדר ביה משום דאבא ואביך חזו לעלמא, אבל חד כבי תרי דלעלמא לא חזי אימא מודו ליה לרבי מאיר. ואי אשמעינן בהא - בהא קאמר רבי מאיר, אבל בההיא אימא מודו להו לרבנן צריכא.
כלומר, אם היתה כתובה המחלוקת רק בברייתא, היינו אומרים שלא אמרו חכמים שאינו יכול לחזור בו ממה שקיבל על עצמו אלא כשקיבל על עצמו את אביו וכדומה, שהוא באופן כללי דיין כשר לשאר האנשים, אלא שרק בדין הזה הוא פסול, ולכן אם קיבל על עצמו אינו יכול לחזור בו, אבל בעד אחד שקיבל את דבריו על עצמו, כיון שהוא פסול לגמרי בכל המקומות, נוכל לפרש שיכול לחזור בו אף לחכמים. ואם הייתה כתובה המחלוקת רק במשנה היינו מפרשים מאותו הטעם שרק במשנה אמר רבי מאיר שיכול לחזור בו, אבל מי שקיבל על עצמו את אביו לדיינות אינו יכול לחזור בו, כיון שהוא כשר לדון אצל שאר בני האדם. אלא כדי לומר לנו שנחלקו בשני האופנים נכתבה המחלוקת גם במשנה וגם בברייתא.
חזורת הגמרא ודוחה את מה שאמרנו לעיל, שיש נלפרש דברי המשנה שנחלקו לגבי עד אחד, אם זה פוסל "עדו" של זה או לא: הא מדקתני רישא – בתחילת המשנה - "דיינו", וסיפא "עדיו", אלמא דוקא קתני.
ואם כן חוזרת הקושיא ששאלנו למעלה, איך יכול כל אחד לפסול את העדים שהביא השני, והרי אמרנו שלרבי מאיר אי אפששר לפסול דיינים מומחים שבחר השני, והרי התורה האמינה לעדים ואם כך הם כמו מומחים.
תירוץ: אמר רבי אלעזר, בבא הוא ואחר לפוסלן. שאלה: כל כמיניה? נוגע בעדותו הוא.
כלומר, מה שאמרו שכל אחד יכול לפסול את עדי השני, זה דווקא אם יש יחד איתו עוד עד שמעיד שהעדים הללו פסולים, וכיון שיש עוד עד איתו יכול לומר שהעדים לא נאמנים עליו. ועל זה שואלת הגמרא וכי מה מועיל לו שיש עד אחד יחד איתו, והרי הוא עצמו לא נאמן כלל כי הוא נוגע בעדות, ואם כן יש כאן רק עד אחד כנגד העדים, ועד אחד לא נאמן בזה.
תירוץ: אמר רב אחא בריה דרב איקא כגון שקרא עליו ערער.
פירוש, באמת אי אפשר לפסול את העדים של השני, אלא שכאן טוען בעל הדין (ויש עד אחד עמו) שיש בעדים שמץ פסול, ולכן הוא רוצה לפוסלם מלהעיד.
בירור הענין: ערער דמאי? אילימא ערער דגזלנותא - כל כמיניה?! נוגע בעדותו הוא. אלא ערער דפגם משפחה, רבי מאיר סבר הני אמשפחה קמסהדי ואיהו ממילא קפסיל, ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא.
כלומר, אותו "ערער" שאמרנו, אם הוא בא להעיד שיש שמץ פסול בעדים מחמת שהם גזלנים, ודאי שאין להאמין לו, כי הוא נוגע בעדות והוא בא להעיד על העדים שהם פסולים, ואם כן נשאר לנו רק עד אחד נגד העדים, ועד אחד לא נאמן. אלא מדובר כשבא להעיד שהעדים הם ממשפחה פסולה, לדוגמא: ממשפחת עבדים, שפסולים לעדות, ולכן נחלקו, לרבי מאיר יכול לפסול עדיו של זה ולומר שהוא מעיד על משפחה זו וזו שהיא פסולה, וממילא גם העדים פסולים, וכיון שלא העיד עליהם ישירות יכול להעיד יחד עם עד אחר עליהם ולפוסלם, ולחכמים אינו יכול לפסול את העדים של השני גם אם מעיד על משפחתם כיון שאחרי הכל הוא נוגע בעדות.
ביאור אחר למחלוקת: כי אתא רב דימי, אמר רבי יוחנן: מחלוקת בשתי כיתי עדים, דרבי מאיר סבר צריך לברר ורבנן סברי אינו צריך לברר, אבל בכת אחת דברי הכל אין יכול לפוסלן.
רב דימי אמר, שמה שאמרנו שיכול להעיד על פסולם של העדים הוא במקרה שיש לבעל הדין שני זוגות עדים נגדו, ורבי מאיר סובר שצריך להביא ולברר את כל טענותיו, ולכן כיון שיש לו עוד עדים יכול זה שכנגדו לפסול את העדים (אם יש אחר עמו), כיון שיש עדים אחרים, ואם כך זה לא נוגע לעדותו. וחכמים סוברים שאינו יכול לפסול את עדי השני, כיון שהשני לא מחויב להביא את כל העדים שיש לו, ולכן כל עד בפני עצמו הוא כמו העד היחיד, ואין בעל הדין יכול לפסול אותם כיון שהוא נוגע בעדותו. ואם כן מתבאר במה נחלקו רבי מאיר וחכמים במשנה.
שאלה: אמרו לפניו רב אמי ורב אסי אין שם אלא כת אחת מהו?
תמיהה על השאלה: אין שם אלא כת אחת?! והאמרת אבל בכת אחת דברי הכל אין יכול לפוסלן.
ביאור שאלת רב אמי ורב אסי: אלא, נמצאת כת שניה קרובין או פסולין מהו?
מה הדין אם אחרי שפסל את כת העדים הראשונה (לדעת רבי מאיר) נמצאה הכת השניה קרובה או פסולה, והתברר למפרע שבעל הדין היה נוגע בעדות בזמן שהעיד על העדים שהם פסולים.
תשובה: אמר להן – רב דימי - כבר העידו עדים הראשונים.
כבר התקבלה העדות לפסול את העדים הראשונים, ולכן אם נתגלה שהשניים קרובים או פסולים, אין זה מכשיר את הראשונים.
איכא דאמרי אמר רב אשי כבר העידו עדים הראשונים.
יש אומרים שבאמת אם נתברר שהעדים האחרונים קרובים או פסולים, חוזרת עדות הראשונים, שכבר העידו, והיא כשרה, כיון שהתברר שהם נפסלו מחמת עדות של נוגע בדבר שאינה כשרה.
מנסה הגמרא להעמיד מחלוקת רבי מאיר וחכמים שנחלקו כמו מחלוקת אחרת: נימא בפלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי, דתניא, הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר נידון בחזקה. והוינן בה בחזקה ולא בשטר, אלא אימא - אף בחזקה. וקיימא לן דבצריך לברר פליגי.
הבא לדיון השטר ובחזקה, כלומר מי שטוען על קרקע מסויימת שהיא שלו, וטוען שיש לו גם שטר עליה וגם חזקה, לדעת רבי נידון בשטר – כלומר, צריך להביא את שטרו לבית דין ולהראותו, ואם לא הביא, איןחזקתו מועילה לו. רבי שמעון בן גמליאל סובר שדנים דינו גם על פי החזקה שיש לו. ואם כן לכאורה אחרי שאמרנו שרבי מאיר וחכמים נחלקו אם בעל הדין צריך להביא את כל העדים שיש לו לבית דין או שיכול להביא רק כת עדים אחת, אם כן לכאורה נחלקו באותה המחלוקת – האם בעל דין צריך להביא את כל ראיותיו או לא.
דחיה: לא, אליבא דרבן שמעון בן גמליאל כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דרבי, דרבי מאיר – כרבי, ורבנן אמרי לך עד כאן לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דמכח שטרא קאתי, אבל הכא דהני עדים לאו מכח עדים אחריני קאתו אפילו רבי מודה דאין צריך לברר.
פירוש, דוחה הגמרא ואומרת שאין לפרש המחלוקת של רבי ורבי שמעון בן גמליאל כמחלוקת רבי מאיר וחכמים, אלא באמת לדעת רבי שמעון בן גמליאל בעל הדין לא צריך להביא את כל ראיותיו, ולכן סובר שבמקרה המדובר כאן שבעל דין שהעיד על עדים שהם פסולים הוא נוגע בדבר. אלא שסוברים רבי מאיר וחכמים כרבי, ונחלקו בדעתו – רבי מאיר סובר שלפי רבי צריך בעל דין לברר את כל טענותיו, והלכה כמותו, ולכן סובר רבי מאיר שמי שאמר שיש לו שני זוגות עדים יכול הצד שכנגד ביחד עם עד נוסף לפסול את העדים הללו, כי אינו נוגע בדבר, כי הרי השני אמר שיש לו עוד שני עדים. וחכמים גם הם סוברים כרבי, אלא שסוברים שדוקא לענין שדה שיש לו חזקה ושטר אמר רבי שאם לא הביא את השטר לא מתייחסים לחזקה, כי כל מה שהחזיק בקרקע זה רק מחמת שהיה לו שטר, ולכן ברגע שאוימר שיש לו שטר חייב להראותו, אבל סוברים חכמים שרבי מודה כאן במי שאמר שיש לו שני זוגות עדים, שאינו חייב להביא את שניהם, ולכן אין יכול בעל הדין לספול זוג עדים אחד כי הוא נוגע בעדות.