אימון אישי: למה קשה לנו לשמוח

מה הבעיה במימוש השמחה?

דומה שאין אדם שאינו רוצה להיות שמח. זה מקום נעים וטוב שממלא את הנפש. אז למה באמת רוב האנשים אינם שמחים? מה תוקע אותם בעצבות ומונע מהם להיות שמחים אם זה הרצון האמתי שלהם? ובאמת, מי מאתנו אינו רוצה להיות שמח?!

המושג שמחה, בשורות דלהלן, אינו עוסק בריקודים לצלילי תזמורת רבת-מנגנים או נוכח זמר שיודע לתת 'פייט' הגון. גם לא מדובר בשמחה בזכות כוסית הגונה או לאחר הצלחה עסקית נהדרת. האדם השמח שרוי בשלווה וברוגע פנימי, כמו מתרומם טפח מעל פני הקרקע, שוכח את דאגותיו ואת טרדותיו. שמחה היא הרבה מעבר לחיוך. מדובר ב'חבילת' רגשות נהדרת שדומה כי אין אדם שאינו רוצה בה. אז למה בעצם קשה כל כך לממש אותה?

יהודה הגיע אליי לפגישת היכרות מתוך הבנה שאימון יוכל לסייע לו. יהודה אב לשישה, כבן ארבעים ושתיים, מתפרנס יפה בתפקיד סביר פלוס, יוצא בבוקר לעבודתו אחרי שיעור בדף היומי, וכשהוא שב בערב הביתה, מצפים לו רעייתו וילדיו, כמו גם ארוחת ערב חמה. חייו מלאים בעשייה וזורמים על מי מנוחות. הדאגות? הלוואי על כולם. ובכל זאת יהודה מריר, עצבני, לעתים גם עצוב. לא, ככל שניסה, לא הצליח למקד את הסיבה באירוע או בתכונה ספציפית. הדבר באמת הפריע לו וגם פגע בסביבה הקרובה האהובה עליו.

אין צורך ב'אישורים' מבחוץ

רוב האנשים בעולם זקוקים למילה טובה, לפרגון, למחמאה או אפילו לסתם חיוך. אלה מהווים אישור בעבורנו שעשינו את הדבר הנכון, שאמרנו את המילה המתאימה ושאנחנו חושבים כהוגן. לא פעם, מחסור באישורים כאלה, 'מפיל' אנשים למצבי רוח כאובים ועצובים. מפליא כי אף על פי שאנחנו נמצאים בסביבה אוהבת ותומכת, וחיים חיי בריאות, שלווה ופרנסה טובה, איננו חשים סיפוק. אנחנו ממשיכים לחפש בחוץ את האישורים לקיומנו, אף שכל הנתונים מסביב מאשרים לנו כי אנחנו במצב טוב.

כיהודים מאמינים, יש לנו 'כלים' אמתיים להעצים את עצמנו בלי 'טובות' מבחוץ. עצם בריאתנו בידי הקב"ה בעולמו כדי למלא את השליחות הייעודית שלנו, היא אישור בסיסי כי אנחנו ראויים ו'שווים'. עלינו להתבונן בכך שהקב"ה בכבודו ובעצמו סומך עלינו, בוטח בנו ומאמין שנעשה את השליחות שלו כדבעי. שקט! נעצור לרגע ונחשוב זאת גם בפעם השנייה והשלישית. הוא, מלך מלכי המלכים, סומך עלינו לגמרי! התבוננות פנימית זו יש בכוחה להעצים את הכוח הפנימי שבתוכנו. אנחנו אכן ראויים. אם הקב"ה סומך עלינו, איננו זקוקים עוד לשום 'אישור' מבחוץ. אם ה'כל יכול' מאמין בנו, גם אם נקבל ביקורת לא הוגנת ממישהו, היא לא תוכל 'להפיל' אותנו שכן אנחנו מעבר לזה בדרגה או שתיים.

מנקודת התבוננות זו נוכל גם לשאוב את השמחה לתוכנו פנימה, אותה שמחה שמייצרת שלווה פנימית, רוגע והבנה כי למעשה אנחנו שגרירים ישירים של הקב"ה ויש לנו 'חסינות דיפלומטית' אמינה מהעלבות, מפגיעות או מתחושות לא טובות המוטחות בנו לעתים. הידיעה שהקב"ה צייד אותנו בכל הכלים הנכונים כדי לחיות פה בעולם הזה: כישורים, נשיאת חן, תובנות, רגשות וחיבור בינאישי, תמלא אותנו ברגש סיפוק ושמחה על היותנו במקום כה טוב.

אמת, לא הכול שלם בחיינו. יש נפילות, יש קשיים, יש גם חוויות לא נעימות וכו'. כעת ניצבת לפנינו הבחירה אם להתמקד ברגש השלילי או בידיעה שאנחנו במקום נעלה ומרומם בזכות עצם בריאתנו. שכן, אם לאחר כל היכולות שקיבלנו מה', נבחר להתמקד בהערה שקיבלנו פה, בחוסר יחס במקום אחר, או בקושי בפרנסה, במציאת שידוך וכו' – הרי שהבחירה שלנו היא במפורש להסתכל בחצי הכוס הריקה. זו בחירה אפשרית, אבל אינה מקדמת אותנו באמת לשום מקום בונה ואמתי.

הבעיות אכן קיימות, וממבט אובייקטיבי הן אכן קשות; הן נותנות לאנשים מסוימים אפשרות לשקוע, להפסיק לתפקד, להיות כועסים וממורמרים על כל הסובבים אותם. יש אנשים אחרים שחווים אותן בעיות, אך הם המשיכו לתפקד, לא איבדו את עשתונותיהם ומתמודדים מול הקושי והכאב. הם מנסים להתקדם הלאה ומייצרים סיכוי להתגבר על הבעיה ולנצח אותה. מה שמבדיל בין שני סוגי האנשים, היא לא הבעיה כשלעצמה, אלא הגישה לבעיה: האם ניגשים אליה מתוך חולשה היונקת את כוחה מרבדים חיצוניים, או מתוך גישה אובייקטיבית של המציאות וחיבור פנימי שממנו שואבים את הכוח.

הבעיות הן לא סיבה אמתית לעצב, אלא תירוץ. העובדה שמול אותה בעיה האחד בוחר להתמודד והאחר בוחר ליפול ולהרים ידיים, מהווה אישור לכך שהמקור האמתי לעצב או לשמחה נמצא בשורש הגישה; מאיזה מקום בנפש ניגשים לדברים.

השמחה היא אפוא דבר קרוב שנמצא בתוכנו, אלא שהדרך אליה רצופה במכשולים בדמות חוויות לא נעימות, נפילות, דפוסי פעולה שנצרבו בתוכנו ככישלון.

אולם כאשר החיבור שלנו לא יונק את כוחו מהזולת ומהסביבה, אלא דווקא מתוך עצמנו, מתוך 'נגיעה' בנקודת הנשמה הפנימית שנבראה בידי הקב"ה, "ישמח ישראל בעושיו"; כשאנחנו יודעים שאנו ראויים ושווים בעצם קיומנו, או אז אפשר לשאוב את הסיפוק והשמחה על הזכות הגדולה שנבחרנו, אנחנו מתוך מיליארדי יצורים ברואים, להיות בחירי הנבראים, "עם קרובו". הטעות של בני האדם שהם מחפשים את השמחה על ידי שלל גירויים חיצוניים: סעודה טובה, תזמורת קופצנית, בילויים כאלה ואחרים. אלה אכן יכולים לספק הרגשה טובה, אך לזמן קצר. עובדה שזמן קצר לאחר מכן שוב יוצאים לחפש מילוי חדש לנפש.

"עבודת השמחה" היא אפוא לאו דווקא להיות שמח, שכן השמחה עצמה היא קלה ונעימה. העבודה היא פילוס הדרך אל השמחה, לדלג מעל המהמורות והמכשולים שמאיימים להפיל את רוחנו ולהעציב אותנו במשך היום. כשנדע את הדרך, השמחה תצוף ממילא.

השמחה – תשואה גבוהה

אכן, השמחה היא עבודה, אבל עבודה אפשרית ונכונה. התשואה גבוהה לכל הדעות. היא מרוממת אותנו, פותחת לנו אפיקים בפני הסביבה, מאריכה חיים, והופכת אותם לאיכותיים הרבה יותר.

ואם בכל זאת רשימת הכדאיות אינה משכנעת, אולי דברי הרמב"ם (סוף הל' לולב) יפלסו את הנתיבות אל הלבבות: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן- עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב'".

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, מרצה וסופר.

לשאלות, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com