אבי ז"ל היה חוזר באוזניי על הפתגם הידוע "כשקשה לך – דע שאתה בעליה". לפעמים זה לא היה מרגיע אותי, אפילו מרגיז, אבל זו אמירה שיש בה יותר מקורטוב של אמת. אני מוצא את עצמי לפעמים אומר אותה במהלך תהליך אימוני, כאשר יש נפילות ומשברים. זה לא קל: מדברים, עובדים, משרטטים תכניות, מתקדמים יפה, ואז בשלב כלשהו העסק נתקע. המתאמן מרים ידיים, נואש; מבקש להפסיק הכל ולחזור להיות היכן שהוא היה – על אף שהוא כבר הספיק לחוות את טעמו המתוק של "יציאת המצרים" האישית שלו, ורווה לא מעט נחת וסיפוק מההישגים החדשים שלו, כמו גם מדימוי עצמי חדש.
אני לא נואש כשזה קורה ולא מרים ידיים. זה קורה פעמים רבות, ויש לזה עיגון גם בסיפור יציאת מצרים – באותה אנלוגיה שכתבתי עליה בטור זה בשבוע שעבר. לאחר שבני ישראל כבר שהו במדבר "וַיָשֻׁבוּ וַיִבְכּוּ גַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָם, אֵת הַקִּשֻאִים וְאֵת הָאֲבַטִחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה..." (במדבר יא, ד). אתם מבינים את הגעגועים שלהם לעבודת מצרים, לשיעבוד ולחרפה האישית שבה הם חיו? זה לא הגיוני, אבל אני רואה את זה פעמים רבות במהלך תהליך אימון - גם לאחר תזוזה והנעה, עדיין יש געגועים למקום הבטוח, הישן והמוכר, גם אם הוא קשה או מינימאלי ("קישואים, אבטיחים ובצלים"). מסתבר שהיציאה מהמסגרת המחשבתית לא מספיק שתהיה אקט קוסמטי, כיוון מעשי ועכשווי, אלא שינוי נפשי-פנימי. החלטה נחושה שלא להיות עוד במקום ההוא, המוכר והלא-טוב. אילולא כן, בכל מהמורה ונפילה תיווצר "שאיבה" אל המקום הישן והבטוח.
* * *
מניסיוני, כל אדם מתמודד אחרת עם חוסר-הכוחות להמשיך בתהליך בדרך אל ההצלחה. ההתמודדות היא בהתאם לתכונותיו של אדם באשר הוא. אם נידרש שוב לאחת המבחנים הגדולים שהיו לעם ישראל ביציאת מצרים - בחוף ים סוף, כאשר המים מלפנים, הרודפים נחושים מאחור והמדבר סוגר עליהם משני עברים נוספים. משבר אמִתי. חז"ל מספרים על ארבע כתות/דעות שנחלקו בבני ישראל: (א) כת ראשונה אמרה: ליפול אל הים. (העיקר שלא להשתעבד שוב לפרעה). (ב) כת שניה אמרה: לשוב למצרים. (לחזור למצב הקודם ולהיות שוב עבדים לפרעה). (ג) שלישית אמרה: לעשות מלחמה כנגדן. (נלחם עד הסוף, מי יודע, אולי ננצח). (ד) רביעית: נצווח כנגדם. (נתפלל שה' יושיע).
אלו הם ארבעה מאפיינים כלליים של האוכלוסיה. את הנציגים שלהם אני פוגש במפגשי אימון. אני בטוח שתוכלו לזהות את עצמכם באחד מהם:
הכת הראשונה שביקשה 'להפיל את עצמה אל הים' – הם אנשים שבכל מקום בו הם נדרשים להתמודדות או כשהם ניצבים לפני אתגר, הם נוטים לייאוש, לוויתור מראש. הם מבקשים להניח ולאבד הכול, ולא לעשות כלום. שוקעים בדיכאון. הם יסתגרו בעצמם ויהדפו כל ניסיון לעזרה. קל לשמוע אותם משתמשים במושגים "אבוד", "אין לי סיכויים", "בחיים לא אצליח", "אני לא יוצלח".
הכת השניה רצתה 'לשוב למצרים' ולהיות שוב עבדים לפרעה – האפיון שלהם: אנשים חסרי חוט שידרה, לא אוהבים מלחמות, שונאים התמודדויות; לעולם לא יחפשו דרכים יצירתיות; חסרי מעוף; לא ישתדלו יותר ממה שמצופה מהם. הם מוכנים בקלות להיות עבדים לעצמם, לתכתיבי הסביבה, מקובעים ומשועבדים ללו"ז היומי שלהם. רק תנו להם שקט, רוגע ויציבות. הם אנשים שיעשו מה שנדרש מהם ללא שמחת חיים וללא רגש. כל משימה אמנם תֵּעשה, אבל כ"עבודת פרך". תזהו אותם על פי טרמינולוגיה מוכרת: "אני עושה בדיוק מה שצריך, למה אתה 'מחפש' אותי?", "מי בכלל אמר שצריך רגש בעשייה?" "יצירתיות? מעוף? תודה, זה רק לפריירים".
כת שלישית ששה אלי קרב: לעשות מלחמה כנגדם מתוך תקווה לנצח, ואם לא, לפחות נמות מות גיבורים. אלה הם אנשים בעלי מרץ ואנרגיה; ששים לאתגרים אבל לא תמיד פועלים במקומות או בזמנים הנכונים; מנהלים את כל העולם אך פעמים רבות שלא את עצמם; מתעסקים בשלל נושאים ולא במה שצריך; מרוב להט הקרב הם לא יודעים להבחין בין עיקר לטפל. לא פעם הם עסוקים בעצם הלחימה במקום להתקדם אל המטרה. הטרמינולוגיה שלהם היא של 'סמוך' ו'חפיף': "אני מסתדר נהדר", "עזוב אותך, קטן עלי", "שום דבר לא בעיה בשבילי".
כת רביעית לא ידעה מה לעשות והציעה "נצווח כנגדם", כשהכוונה היא תפילה לישועת ה'. ליותר מכך הם לא מסוגלים. תפילה זה חשוב, אך הקב"ה מצפה לעשיה שלנו. המאפיינים של אישיותם: אנשים מחוברים למציאות; חייכניים ואופטימיים בדרך כלל; בעלי בטחון רב בה', אבל לא אוהבים להתערב בעשייה. רק תנו להם להיות ב'שאנטי', הם מעדיפים להתפלל בפינה שלהם בשקט ולבקש שה' יעשה את העבודה במקומם. כשתדרוש מהם עשיה ופעולה אמתיים – ישאו עיניים חסדניות לשמים ויאמרו "השם יעזור, יהיה בסדר". "אם ירצה השם". זה נכון, אבל מה אתך?!
מאמן מנוסה, יודע למצוא את הדרך המתאימה לכל אחד בסגנונו הוא ולעבוד בהתאם. בהרבה בסבלנות. ובכל זאת, יש מכנה משותף אחד לכולם בתהליך העבודה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!". זוהי תמצית תורת הקואצ'ינג: אל 'תתבשל' בעבר, אל תְּבַכֶּה את הקושי המוכר. צא מהמקום האישי הכואב, המציק, המגביל, ופרוץ לך דרך חדשה בחייך. מה שהיה עד כה – לא טוב (עובדה שהגעת לתהליך אימון). כעת צא לדרך חדשה.
לא פעם המאמן צריך למצוא דרכים יצירתיות ומפתיעות כיצד לפרוץ את הדרך. לעתים זה צריך להיות יצירתי כמו קריעת ים סוף, לסלול דרך שניתן להגיע באמצעותה למקומות שלא הוכרו בעבר, כמו גם למקומות שלא חשבנו להגיע אליהם. כשם שקריעת ים סוף מגלה את האדמה שתחתיה ומציפה את הנעלם – כך תהליך אימוני בכוחו לגלות את הכוחות פנימיים שבאדם, העצמת כוח הרצון והמוטיבציה, אמונה עצמית, תוך תזוזה והנעה לעשייה ולפעולה בדרך אל הארץ המובטחת.
בחן את עצמך:
- האם את/ה מסוגל/ת לזהות את עצמך באחד מארבעת האפיונים?
- האם את/ה יותר מתגעגע/ת לעבר או חי/ה את ההווה, או חושב/ת על העתיד?
- מהי האמירה שאת/ה אומר/ת לעצמך בכל פעם שאת/ה נופל? נסה/י לאפיין אותה (אמירת יאוש / עצב / עייפות / עידוד / בטחון עצמי / הנעה קדימה)
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקרית אונו.
לשאלות, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com