החל מהשבוע תוכלו למצוא על מדפי הספרים את ספרו החדש של כתב השטח הבלתי נדלה של העיתון 'משפחה' אהרן גרנות, 'המסתחבל'. בעלילה הנקראת מכריכה לכריכה בנשימה עצורה שוזר גרנות ביד אמן עלילה דמיונית לחלוטין עם אירועים שבהם הוא אכן נתקל במסעותיו ההרפתקניות בכל המקומות ההזויים שרק הוא הגיע אליהם.
זהו ספרו השביעי של גרנות, מחברם של רבי המכר 'גליקל', 'גוי קדוש', 'יושב בדד', 'ילדי המרד' ועוד.
ועוד פרט מפתיע לחלוטין. את הספר כתב גרנות ב.. אוטובוס קו 160 היוצא מידי בוקר מקרית ארבע חברון לירושלים ומוביל את גרנות מביתו למערכת העיתון. מתברר כי כתב השטח של 'משפחה' משתמש ברכב רק כשהוא יוצא לכתבות, בימים שבהם הוא בעיתון הוא מגיע לעבודתו בתחבורה הציבורית. את שעת הנסיעה ניצל גרנות לכתיבת פרקי הספר.
בלעדי ב'כיכר השבת': קטעים נבחרים מהספר המרתק.
שנת תש"ן הייתה אחת הקשות שידעה ישראל בגבול לבנון. החיזבאללה רדה בתושבי הצפון על ידי ירי בלתי פוסק של מרגמות לעבר ישוביהם. טווח הטילים עבר כבר מזמן את את קרית שמונה ונהריה הישובים ה'מסורתיים' שהיו תמיד בכוננות ספיגה וזכו לאהדת עם ישראל כולו, בפסק הזמן שסיפקה לו ישראל בנדיבות, ארגון הטרור 'החיזבאללה' התארגן והתחמש. הוא הצטייד בטילים ארוכי טווח ששוגרו מכפרים צפופי אוכלוסין בדרום לבנון מה שהקשה מאוד על ישראל להשיב אש.
הטילים ארוכי הטווח כבר עברו את הישובים הקרובים, המשיכו במעופן דרומה ונחתו בקול רעש גדול בחיפה על בתי הזיקוק שלה ועוד מספר מפעלים אסטרטגיים שלא כאן המקום לפרטם. ההתפתחות הזאת גרמה לדאגה רבה לגורמי הביטחון בישראל. ריח מלחמה עמד באוויר. המשלטים והמוצבים שממול הגבול תוגברו מאוד ונדמה היה לחיילים שעמדו לפני שחרורם שהשחרור שלהם יתעכב, הגזרה רתחה דעת הקהל דרשה מלחמה גם פורום ראשי ערי הפיתוח ניסו לדאוג לתוספת תקציבים לעריהם המתרוקנות מתושבים בהולים שאינם יודעים מי יהיה הקורבן הבא של טילי החיזבאללה.
אבל בוקרו של ה' בחשוון נפתח רע עוד יותר. עם אשמורת הבוקר החלו תושבים מדרום לבנון להפגין אל מול הגבול הישראלי. החיילים היו רגילים שכן הם היו עושים זאת מפעם לפעם אלא שהפעם הסתער המון ערבי על הגדרות ואיים לפרוץ אותם. לא שמישהו מהם חשב שהגבול יפרץ אך היה ניכר שמישהו עשה מאמץ גדול לשלהב את ההמונים נגד ישראל. ההתפרעות הייתה תמיד סביב השאלה האם שליטתה של ישראל באזור היא חוקית או לאו. הלבנונים כמובן היו דורשים את הסתלקותה של ישראל מהאזור ומייד אלא שישראל לא יכלה להרשות לעצמה לעשות כן.
חלק מהשטח - כ-25 קמ"ר בין נחל שיאון להר דב - נמצא בשליטת ישראל וכפוף לחוק הגולן, אולם לבנון תובעת ריבונות עליו. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בריבונות ישראל על השטח, כשם שאינה מכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן, אך יש מחלוקת בקהילה הבינלאומית לגבי הריבונות המקורית של השטח: לבנונית או סורית. למחלוקת זו יש משמעות לגבי השליטה הנוכחית בשטח - אם הריבונות המקורית על השטח היא לבנונית, ישראל צריכה לסגת מהשטח על-פי התחייבויותיה לאו"ם בעניין לבנון. אם הריבונות המקורית היא סורית, ישראל יכולה להוסיף לשלוט בו עד למציאת הסדר מדיני בין סוריה לישראל. ישראל לא נסוגה מהשטח שהיה חיוני לבטחונה ואת זאת ניצלו חלק מהתושבים על מנת להפגין כל העת נגד היהודים. אלא שהפעם זה עבר כל גבול.
"נעלה על הגבול נפרוץ אותו, הלאה ישראל", הכריז המאזין והקהל המשולהב ענה לו בקול. מהמסגד החל ההמון לצעוד לעבר הגבול. לא היה ספק לאף אחד שהם לא יצליחו לפרוץ את הגבול, אבל לפחות יביעו את מחאתם. במקביל גם מחבלי החיזבאללה לא שתקו. את מוצב צה"ל במקום שטף גל בלתי מוסבר של טילים שכמה מהם פגעו והסבו נזק למוצבים. אף אחד לא העלה בדעתו כי כל ההשתוללות והטילים לעבר המוצב אינם אלא הסוואה לדבר האמיתי שאותו תכננו המחבלים.
'צוות מעוז' התארגן לסיורו השגרתי באזור חוות שבעא, "מזארע שבעא" בערבית, מידי יום הם היו יורדים לסיור באזור הזה שהיה מיושב בדלילות, בין הכפר מג'דל שמס על מורדות החרמון לבין הכפר הלבנוני שבעא.
הם היו שלשה החיילים שבאו מרקעים שונים ותהומות הפרידו ביניהם. שרק השירות המשותף בצבא יכול היה להפגיש ביניהם, ניר גולן היה קיבוצניק מקיבוץ שוהם בדרום, דור שלישי לניצולי השואה, שסבו כבר לא שמר מצוות. את כל הידע המעוות שלו על יהודים דתיים צבר מכלי התקשורת העוינים, מחבריו שהיו בורים ועמי ארצות בכל היחס לנושא היהודי ומהדוברים הנמרצים של תנועות אנטי דתיות למיניהם, מעולם הוא לא העמיק.
עבורו יהודי חרדי היה איש לבוש שחורים ועבדקן שאינו משרת בצבא ומשריץ עוד ילדים שימשיכו להיות נטל על החברה הנאורה בישראל, הלומד בכולל להשליך טיטולים טעונים על שוטרים מסכנים תוך שהוא צועק להם באידיש מהאף 'שאבעס'. כל התדמית הזאת התנפצה אל סלע המציאות כשהוא נתקל ביהודה בלוי, חרדי בוגר 'כולל' וישיבת חסידות זלאטוב שאליה השתייך, תושב בני ברק שהתגייס גיוס שלב ב' לאחר שנות לימוד ארוכות לצבא התגייס רק לאחר שבעצת רבותיו ידע כי הוא חייב לצאת לחיי המעשה, הוא פנה לצבא והודיע על סיום מעמד כ'תורתו אומנותו', הוא אף למד את מקצוע יחסי הציבור ומצא עבודה מכובדת באחד ממשרדי הפרסום החרדים עד שגוייס לצה"ל לשירות מיוחד לחרדים, הנקרא 'שלב ב', לאחר שלב הטירונות התעקש לשרת בפלוגה קרבית, שם הוא פגש גם את ניר גולן ויריב אופנהיימר.
הוא היה כשרון בהסברה שניחן בכושר כתיבה וכושר רטורי של דיבור בשפה עשירה וקולחת ובעל מוח מבריק שבעזרתם הותיר את 'יריביו' להתקפות נגד הציבור החרדי, מובסים בשדה הקרב המילולי. אפשר לומר שבלוי ממש אהב את הויכוחים האלה שש עלי קרב ובעיקר אהב לראות את 'יריביו' 'מתבוססים' ב'דם' דעותיהם הקדומות. הוא כה התחבב על המפקדים ביחידה עד שהסכימו לשלוח את חיילי היחידה כולה לשבת מיוחדת לכל חיילי הגדוד בבני ברק כדי להכיר מקרוב את הציבור החרדי.
השלישי שבחבורה היה יריב אופנהיימר, בן יחיד להוריו, תושב אחת משכונות היוקרה של תל אביב שגם הוא שבר כמה חומות של דעות קדומות על מי שאינו יהודי דתי בניגוד לשאר חבריו שכל מה שעניין אותם זה בילויים וכסף וכיצד להתחמק בעזרת הערמה על שלטונות הבריאות של הצבא, מגיוס, שמעון היה עשוי מזן אחר, כל מחשבתו נתונה הייתה כיצד לשרת ביחידה הכי קרבית בצה"ל וזו הזדמנה לו כעת. לוי סיים את לימוד הדף היומי שסיגל לעצמו בעת השירות הצבאי. בטירונות לא היה לו פנאי לעשות זאת, אך כאן, בשגרת החיים של הסיורים הוא מצא לעצמו זמן נרחב ללמוד. חיילים רבים ראו בו דמות אבהית, הוא גם היה מבוגר מכולם שמאחוריו שנות לימוד תורה לא מעטות והוא שימש מעין 'כותל מערבי' לחיילים רבים.
הם זיוודו את ג'יפ הסיור, נטלו עמם מעט מזון ויצאו לסיור שגרתי, הם לא ידעו כי הוא הגורלי בחייהם. ניר נהג את הרכב, הוא הניע והשלשה יצאו לסיור שהיה נראה עוד סיור שגרתי לאורך הגדר. עיניים רבות מצוידות במשקפות מקצועיות ננעצו בג'יפ שיצא לדרכו השגרתית. העיניים העוינות שמעבר לגבול קיוו כי הסיור הזה כבר לא יהיה שגרתי. אם הם היו בודקים קודם לכן את הנתיב הם היו מגלים, אולם בעטיה של השתוללות הבוקר בכפרים, הם היו עסוקים מלעשות זאת. הם לא ידעו כי כל ההשתוללות בבוקר שהייתה יזומה על ידי החיזבאללה לא הייתה אלא פעולת הסחה.
הם קרבו אט אט לנקודה מסוימת בגדר המערכת, שם המתינו להם המחבלים. ואז, כשהגיעו לנקודת הציון במערכת, החרידה לפתע את האזור התפוצצות מחרידה, היה זה מטען נפץ רב עוצמה שנזרק לעברם על ידי חוליית המחבלים שהמתינו להם. שלשת החיילים נפצעו קשה לזה לא ציפו המחבלים. הפציעה הקשתה עליהם את פעולת החטיפה. שלשת החיילים הפצועים נגררו על ידי המחבלים לרכב שהוכן מבעוד מועד, הרכב היה מוסווה כרכב של האו"ם כדי להקשות על כוחות צה"ל לזהות לאחר מכן את הרכב החוטף. כל אותה העת צפו חיילי האום בכל ההכנות לחטיפה ולא עשו דבר.
החטופים הוסעו לתוך שטח לבנון, אחרי הצהרים הוכתה ישראל בתדהמה לנוכח החטיפה.
רכבי קציני העיר הגיעו בזה אחר זה לבתי שלשת המשפחות, קיבוץ בדרום, שכונת יוקרה בצפון תל אביב ושכונת קריית הרצוג שבבני ברק. משפחת בלוי הייתה שייכת לחסידות זלאטוב שמרכזה היה בשכונה הזאת. אם המשפחה, רות לבית פינטו, באה ממשפחה מיוחסת מאוד, ראש השושלת נחשב לאחד מדמויות המפתח ביהדות המזרח. פרט להיותו תלמיד חכם מובהק, כדרכם של רבים מיהודי המזרח, הוא היה משורר גדול שפיוטיו מעוררי הכיסופין לשמו יתברך, חרגו מהמסגרת הספרדית והגיעו גם לנוסחי התפילה האשכנזיים. אביה הרב משה יהודה פינטו, היה ידוע רק לתושבי שכונתו בצפת כעובד ה' באמת.
כל ימיו ישב מכונס בבית הכנסת האר"י ושקד על דלתות התורה, מעולם הוא לא עשה שום דבר אחר. יחד עם מסעודה שהשתדלה לעשות הכל כדי שבן זוגה ימשיך ללמוד תורה, הם גידלו משפחה מפוארת של 11 ילדים. כל הבנים בני תורה, כל הבנות נשואות לאברכים. נכדיהם וניניהם היו פזורים בישיבות רבות בארץ.
בתם רות נישאה לרב יהודה בלוי, אברך תלמיד חכם שגילה 'במקרה' את אביה הצדיק והחליט כי מן הראוי לשאת בת תלמיד חכם. רק עננה אחת העיבה על משפחת פינטו, האחות, אחותם שנעלמה יום אחד מהבית מבלי שוב, שנים רבות חיפשו אחריה, אך המשטרה הרימה ידיים, ועכשיו בנה שהלך לו לשבי בידי החיזבאללה, איך אפשר לשאת את שניהם . "הוא יחזור בחיים", הבטיח האדמו"ר בקודש פנימה עת ניכנס אליו בעיניים דומעות משה, אחיו של יהודה, האדמו"ר היה זה שהסכים לעזיבת יהודה את הכולל ויציאתו לעולם המעשה, הוא היה זה שגם הורה לו להתגייס לצה"ל כחלק מהתהליך והוא היה זה שנטל על עצמו את האחריות להחזירו הבייתה בשלום. כלי התקשורת שידרו שידורים חיים מבתיהם של שלשת החיילים.
בצה"ל התקיימו ארבעה תחקירים לבירור נסיבות החטיפה, מהם התברר כי לחטיפה הובילה שרשרת של כשלים, בכל רמות הפיקוד וכי החיילים נהגו כשורה כאשר הגיעו למקום. עוד באותו יום צהל מזכ"ל החיזבאללה חסאן נסראללה מול ההמונים כאשר הודיע ש"שלשה חיילים של האויב הציוני נמצאים בידי החיזבאללה", הוא גם שיגר לממשלת ישראל את דרישות החיזבאללה, שכרגיל היו גרנדיוזיות ולא ניתנות ליישום. היא כללה שחרור של לפחות 150 אסירים עם דם על הידיים הם גם איימו להרוג את החיילים הנמצאים בידיהם אם לא ימלאו דרישותיהם. בצינורות החשאיים הזרים החיזבאללה את רשימת האסירים שהוא מבקש לשחרר. רובם היו רוצחים אכזריים שישבו בכלא הישראלי בעוון ביצוע פיגועים שבהם קיפחו את חייהם אלפי אנשים.
במשרד ראש הממשלה עמוס גלבוע התכנסו שרי הקבינט לישיבת חירום. ישראל לא יכלה להרשות לעצמה בעת הזאת חיילים חטופים. בין שרי הקבינט נראתה דמותו של ראש המוסד יאיר סלע, לראשו חבש כיפה שחורה גדולה וזקנו היה עבות. לישיבת הממשלה הגיע אחרי שנועץ ברבו ומורו המובהק. את התוכנית שרקם במוחו כבר חלק עם ראש הממשלה.
"יש לחתור למשא ומתן עם החיזבאללה כדי להרויח זמן", הורה ראש הממשלה. גלבוע היה ראש ממשלה טרי, רק חודשים ספורים במשרתו שאליה נבחר ברוב גדול בין היתר בקולות החרדים. הוא אומנם לא חבש כיפה אך ידוע היה כשומר מסורת, אהדתו לציבור החרדי לא התגלתה רק בימים שלפני הבחירות.
הוא היה נציג מפלגת 'ישראל שלנו', מפלגה ימנית מסורתית שעלתה תוך שנים ספורות כמטאורית בשמי הפוליטיקה הישראלית ונשענה בעיקר על הייאוש של עם ישראל מכל הפוליטיקה אחרת. מאחורי גלבוע היו שנים רבות של שירות צבאי ולאחריו עסק בניהול מפעל ענק שממנו נקטף כדי לעמוד בראש המפלגה. הוא היה בנו של יהודה גלבוע ראש ממשלה שנודע בעיקר בשל קשיחותו ועמידתו האיתנה. גלבוע הישיש עדיין היה בחיים והוא זה שדרבן את בנו לצאת לפעילות ציבורית. למעשה ידוע היה בציבור כי גלבוע הצעיר שהיה דומה שתי טיפות מים לאביו גם בפניו וגם בחתך דיבורו, לא עושה צעד בלי להיוועץ באביו. הציבור שכה התגעגע לדמות האב, בחר ברוב גדול בבנו ובמפלגתו להנהיג את המדינה. משבר חטיפת החיילים היה הראשון שהיה עליו לנהל כראש מדינה.
שרי ממשלה שבאו לישיבה נתקלו בדמותו שהייתה בתוקף הנסיבות חרושת קמטים, ראש הממשלה פרס לפני שרי הקבינט שלו את תוכניתו, הכרזות בדבר חוסר נכונותו לדבר עם רוצחים וחוטפי חיילים כדי להעביר מסר לארגונים אחרים, הקמת צוות פקטיבי של מו"מ עם המחבלים כדי שאלה יחשבו שהממשלה הציונית עומדת להיכנע לדרישותיהם וכי ההכרזות התקיפות של ראש הממשלה הינם ריקות מתוכן, וכל זה אינו אלא מסווה לפעולה האמיתית, הכנות לחילוצם של שלשת השבויים. כדי לעשות זאת על ישראל להחדיר סוכן עמוק עמוק לתוך החיזבאללה.
שרי הקבינט אישרו את הדברים, ראש הממשלה מסר תדריך לעיתונאים "לא ננהל מו"מ עם חוטפי חיילים", אמר לעיתונאים הרבים בחדר התדריכים של משרד ראש הממשלה, "ואם יאונה רע כל שהוא לאחד מהחיילים שבידם, הם יבוא חשבון איתי באופן אישי. במקביל מינה ראש הממשלה צוות מו"מ ושלח מסר לחיזבאללה כי בניגוד לעמדתו, הוא דווקא מוכן למו"מ ויש על מה לדבר. הייתה זאת רק טקטיקה. גלבוע רצה להרויח זמן.
הוא הורה לראש המוסד יאיר סלע להישאר בחדרו. סלע היה טיפוס אחר בולט. הוא היה חבוש כיפה ומגודל זקן, בעל תשובה שרבותיו הורו לו להישאר בתוקף הנסיבות בתפקידו, כל עיסוקו היה לעצור פיגועים ופעולות איבה נגד העם היהודי. בתוקף נסיבו אלה הורו לו רבותיו להישאר בתפקידו. הוא היה ותיק ומנוסה ומאחוריו עמדו כמה וכמה פעולות שאי אפשר עדיין לספרם.
תושבי בני ברק היו רגילים לראות מכוניות שרד החונות ליד מעונו של כ"ק מרן האדמו"ר מזלאטוב בעיקר לפני הבחירות, אבל הם לא היו רגילים לראות את מכוניתו של ראש הממשלה. על אף שגלבוע הגיע לאדמו"ר באישון לילה, נפוצה השמועה על הפגישה החשאית בינו לבין האדמו"ר בכל רשתות החדשות החרדיות.
האדמו"ר קיבל בחביבות את פניו של ראש הממשלה, הוא חש רגשי חיבה אמיתיים לאיש. "כבודו מבין מדוע באתי", אמר גלבוע, "אתה שלחת את יהודה לצבא, הוא עכשיו בשבי, אתה תתפלל לה' שיצליח בדרכי. ראש הממשלה עמוס גלבוע, שר הביטחון עזריאל גולן שטחו בפני האדמו"ר את התוכנית המפורטת שהגה יאיר סלע בהשראת מורו ורבו הישיש הגאון הישיש רבי עזריאל יהודה זילברצן, לחילוצם של החיילים מהשבי. היא הייתה תוכנית איטית, זהירה שהייתה אמורה להניב פירות רק אחרי שנה של פעילות, "עשו והצליחו וה' יהיה בעזרכם, אני אתפלל. מבצע 'ושבו בנים' יצא לדרך.