אסתי הגיעה למפגש אימון ראשון בליווי בעלה. "אני בקרשים", אלו היו שתי המילים הראשונות, וכנראה גם הממצות, שבחרה לשקף בהן את חייה ואת מצבה הנוכחי.
אסתי בת 28, אֵם לארבעה, מורה במקצועות חול, רעיה ואימא במשרה מלאה. במשך דקות ארוכות, בלי שמץ של רחמים עצמיים, גוללה את מצבה: אינה מצליחה "להגיע אל עצמה", אינה מספיקה לסדר את הבית, היא מבשלת רק דברים בסיסיים על אף חלומה לבשל "הרבה יותר". אין בידה די פנאי להכין שיעורים לכיתה שהיא מלמדת, היא מרגישה שאינה נותנת מספיק לילדים, ואת בעלה היא "פוגשת" רק בערב. "לקינוח" הוסיפה כי היא זקוקה ל"דחיפה בריאותית נמרצת", כהגדרתה, שכן מצבה הבריאותי דורש שיפור, אך היא לא מגיעה לזה. "זה מה שיש", הרימה ידיים בהבעה נואשת, אינה יודעת מאיפה להתחיל. לבעלה לא נותר אלא להנהן בהסכמה.
הבעיה שהציגה אסתי היא בעיה של רבים מתוכנו, המבקשים לבצע דברים רבים, לשפר בחייהם כמה תחומים, ולהגשים כמה מטרות הנראות להם חשובות, אך אינם יודעים מהיכן להתחיל, במה להתמקד ואיך. יש להם הרבה אמביציה בריאה ורצון כן; הם מבקשים 'להסתער' על מכלול נושאים, אבל התוצאה ה(כמעט) מתבקשת מאליה היא 'איבוד'.
אפילו המלאכים שהגיעו לאוהלו של אברהם אבינו, נשלחו שלושה – כל אחד לשם מטרה אחת בלבד; ואילו אנחנו מבקשים להיות יותר ממלאכים – לעשות עשר מטלות בבת אחת.
הטעות הגדולה שלנו, שאנחנו פועלים מתוך דפוס פעולה של מעבר מנושא לנושא ומתחום לתחום בלי 'לסגור' תחילה את הנושא הקודם. גם לאחר שעברנו לנושא הבא, אנחנו ממשיכים לטפל ב'זליגה' של הנושא הקודם שטרם מוצה. אם נשב עם הילד בהכנת שיעורי בית בעוד האוכל אינו מוכן, הילד לא יחוש שאנחנו אכן אתו שכן אנחנו צריכים לקום כל כמה דקות כדי לבחוש, לסנן או להוסיף מלח. אנחנו מגיעים הביתה מהעבודה בעוד היא מוסיפה להטריד אותנו דרך טלפונים ומיילים, אם כן, לא באמת שבנו הביתה מהעבודה. זה רק ב"נדמה לי".
מן הראוי לדעת לחלק בין משימות יומיומיות שוטפות לבין משימות הדורשות מחשבה וריכוז בביצוע. אמנם אפשר להדיח כלים ובו זמנית לשמוע מוזיקה או לשוחח בטלפון כמנהג נשים צדקניות. אבל לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר במטלות הדורשות מאמץ נפשי והתכווננות.
מה הפלא שכאשר 'שטים' מנושא לנושא, ולא מצליחים להתמקד באף אחד מן הנושאים הללו, שום דבר אינו נעשה כדבעי? הבריאות – אינה במיטבה. תפקודנו כבני זוג וכהורים הוא בעירבון מוגבל, גם הבית אינו מסודר כפי שצריך, שלא לדבר על העבודה מחוץ לבית. ובאמת, איך אפשר?
לא פעם, בעת תהליך אימון, מתאמנים שרוצים לבצע שינויים מקיפים בחייהם שואלים אם כדאי להשקיע את עצמם בכמה תחומים, או להשקיע את עצמם בתחום אחד.
איך משתלטים על הבלגן?
ראשית עלינו לערוך סדר עדיפויות, להחליט מהם הדברים החשובים לנו ביותר, ולדרג אותם בהתאם. חשוב להשקיע מחשבה בדירוג, ולהציב כל משימה במקום האמיתי שאנו מייחסים לה.
שנית: מיקוד. לקבוע מטרה ולהתמקד בה ולא 'להתפזר' על פני כמה משימות. נושאים מהותיים ועיקריים שאפשר לחלק לתקופות שונות – עדיף לחלק. נושאים שאי אפשר לפזר על פני תקופות שונות, יש לקבוע להם זמן ולהגביל אותם באמצעות הגדרה של התחלה וסוף, מתוך נחישות ששום דבר אחר לא ייעשה באותו זמן.
חלק גדול מתוכניות האימון מושתתות על מיקוד. אם האדם ממוקד, הוא יגיע למטרה שלו. רישום של הדברים וקביעת מסגרת זמן יסייעו לנו שלא לקפוץ מדבר לדבר. אם נהיה ממוקדים, יהיה לנו יותר סיכוי להגיע לאן שנרצה מאשר אם נתנהל ללא מיקוד.
הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, מגדולי 'הראשונים' ותלמיד הרמב"ן שחידושיו נלמדות בכל עולם הישיבות), "הייתה לו הצלחה בזמן", וזאת אף על פי שהיה אדם עסוק ביותר! הוא היה מוסר שלושה שיעורים מדי יום ביומו, היה משיב על שאלות שהגיעו אליו (נשמרו אצלנו רק חלק מהשו"ת שלו, וחלק זה עצמו – הוא רב ועצום), מלבד זאת גם היה רופא וטיפל בחולים, ולמרות סדר יומו העמוס – הקפיד לטייל בכל יום. כל אלה נוספו על עבודת ה' האישית שלו בתפילה כדבעי ובלימוד תורה כפי שהרשב"א ידע... מניין מצא פנאי לכל אלה? התשובה נעוצה ב"הצלחה בזמן": בעת השמעת השיעור – שום נושא אחר לא היה קיים לגביו; כך בעת כתיבת התשובות; כך בעת שהעניק טיפול רפואי וכך גם בעת הטיול. הוא פשוט היה 'מונח' באותו מקום במאת האחוזים ולא היה 'מתבלבל' ממטלות אחרות, חשובות לא פחות, שחיכו לפתרונו.
גורמי חינוך מקצועיים מאששים דרך זו בקבעם כי עדיפות עשרים דקות ממוקדות עם הילד, חפות מכל תשומת לב אחרת, משעתיים שבהן נהיה עם הילדים ובד בבד נבצע מטלות נוספות. הווי אומר: התמקדות בדבר אחד.
אולי בכל אופן כדאי שנלמד מהמלאכים שבאוהל אברהם: נגדיר את המשימה שלנו, נבצע אותה, ולאחר מכן נתקדם הלאה. בעזרת השם יתברך, נצליח!
בחן/י את עצמך והציב/י משימות:
- האם את/ה חש/ה 'נקרע/ת' בתוך שלל המשימות היומיות ולא יודע/ת מהיכן להתחיל?
- האם את/ה חש/ה כי קשה לך להתרכז במשימה אחת? את/ה זקוק/ה לנוע ממשימה למשימה באמצעה?
- הגדר/י לעצמך משימה או שתיים כמרכזית להיום, והתמקד/י בביצוע שלה. נסה/י 'לזקק' את הביצוע כדבר בלעדי הממלא באותם רגעים את כל עולמך.
- רשום/י לעצמך משוב מהניסוי ותן/י לעצמך ציון מ-1 ועד 5.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקרית אונו.