את דני הכרתי לראשונה כשהגיע למפגש אימון. חליפת יוקרה אפנתית, עניבת משי ועל אף שהגיע בשעת ערב, לאחר יום עמוס כמנהל מחלקה בבית השקעות ידוע בתל אביב, מראהו היה מוקפד. דני היה בן 37, אדם באמצע חייו. הוא סיפר שנמאס לו, כך בפשטות. יש לו משרד הדור, צוות עובדים תחתיו ש'מתקתק', משכורתו עומדת על כעשרים אלף ש"ח בנטו. ועם כל זאת משהו בתוכו נשבר, הוא מחפש משהו אחר.
"אני לא מרגיש שמח, לא מרוצה", סיכם את תחושותיו לגבי מקום עבודתו.
נפגשנו שתיים-שלוש פגישות להיכרות וגיבוש, ובהמלצתי ניאות דני לעבור מבחני השמה כדי לבדוק אלו מקצועות מתאימים לו. כשחזר, ניצוץ מוזר דלק בעיניו. המאבחן פרש עבורו כמה אפשרויות העשויות להתאים לו, אך מה שהכי משך את לבו היה להיות גנן. לא גנן בגן, אלא גנן בגינה. האמת? הוא הפתיע גם אותי.
"למה זה?" שאלתי. “מה תפס אותך?”
"יש בזה משהו שתמיד חלמתי בסתר לבי", ניסה להסביר, "להשקות ערוגות, לעצב גינה, לשתול שתילים לעקוב אחר גדילתם, להתבוסס עם הברכיים והידיים בתוך עיסת הבוץ..." העיניים שלו, שפשוט נצצו, הסבירו טוב יותר מכל מילה.
דני אזר אומץ והעז לעשות מעשה: הוא התפטר ממקום עבודתו, את פיצויי הפרישה הקדיש לקניית טנדר קטן, מכסחת דשא משוכללת ושאר כלי עבודה הנדרשים לו. הוא פתח פרק חדש בחייו וגילה שהתחושה שלו הייתה אמתית. הוא נהנה לקום כל בוקר כדי לגנן, הוא השקיע את הנשמה בפרחים ובשתילים, תכנן ונתן יותר ממה שהתבקש. גם התמורה הייתה לא פחותה.
שמעו של הגנן החדש פשט במהירות בשכונה, וועדי בית נוספים שכרו את שירותיו. היה זה רק עניין של זמן עד שנשאב לשכונת וילות באזור השרון. כשהפופולריות הגדילה את הביקוש עד כדי שלא יכול היה לעמוד בכמות ההזמנות, שכר עובדים תחתיו כשהוא מפקח עליהם אישית בעוד הוא מתכנן את עיצוב הגינות והם מבצעים את המלאכה.
כשנה מפגישתנו האחרונה, נפגשנו שוב. הוא סיפר שהוא מתעורר בבוקר מאושר והולך לישון עם חיוך גדול. והמשכורת? מתקרבת לחמישים בנטו!
דני וסיפורו הייחודי הוא מודל גם בשבילי. לא רק שהוא ידע להקשיב לקול הפנימי שבו, היה לו גם האומץ לשבור את מסלול חייו. ללא ספק, דרוש אומץ אישי רב להיפרד מהז'קט היוקרתי, מהמעמד ומהלשכה המפוארת כדי לעשות את אשר לבו חשק, מה שחש באמת שמתאים לתכונותיו. זאת על אף שלא ידע מה מצפה לו 'שם', בעולם שהוא עדיין לא הכיר.
יותר מדי אנשים מוצאים עצמם עובדים בעבודות שאינן מתאימות להם ולתכונות נפשם. הם הגיעו לשם משלל סיבות, והעיקרית שבהן – שאין לזלזל בה - לקבל תלוש בראשון לחודש, אבל הם לא באמת שמחים שם. דרך חיים כזו עלולה להביא אותם למעגל תסכול מתמשך ושוחק.
'התאמת עבודה' הוא נושא שדורש יריעה שלמה ולא פשוטה, על כך אכתוב מאמר בהזדמנות מתאימה. כעת אני מבקש להתמקד על הצורך שלנו, במקרים מסוימים בחיים, בשבירה. להעז "לעשות פרסה" כאשר אנחנו מגלים כי עלינו בטעות על הכביש לחיפה כשהמטרה שלנו היא ירושלים. הפחדים והחששות מהבלתי מוכר גורמים לרבים מאתנו להמשיך את מה שעשינו עד היום, גם אם הבנו פתאום שמה שעשינו לא מתאים או לא מצליח.
"אז למה אתה ממשיך באותו דפוס פעולה אם ראית בעשר השנים האחרונות שזה לא קידם אותך לשום מקום?!", אני מוצא את עצמי מציג את השאלה הזו שוב ושוב במהלך מפגשי אימון. "הרי לא הצלחת עד כה בדרך זו, למה אתה חושש לעזוב אותה ולנסות משהו חדש?" כאן מתחילות ההתפתלויות.
בני אדם נוטים לחיות בדפוסי עשייה והרגלים. הן בזוגיות, הן בהורות, הן בעבודה והן בחיפוש עצמי, ובתכל'ס הם מרגישים שהגיעו לשום דבר. אבל הם ממשיכים לנסוע לחיפה במקום לירושלים רק כי כבר נסעו חצי מהדרך. "אם לא הצלחתם לחיות בנחת ובאושר אפילו חודש אחד בשמונה-עשרה שנות נישואין, ואתם בני ארבעים, האם המטרה שלכם לחיות בדרך זו עוד שלושים או ארבעים שנה רק כי אתם נשואים כמעט שני עשורים?" שאלתי פעם בני זוג שאלה, והיא באמת לא פשוטה.
אנשים חוששים לצאת מהמקום המוכר, מדפוס הפעולה הידוע להם. הכי קל להישאר במקום הידוע והמוכר גם במחיר כל הקשיים, כי גם הם מוכרים וידועים וכבר למדנו איך להתמודד איתם. אבל אלו הם חיים של 'הישרדות' ולא חיים של עשייה ויוזמה. בדרך זו אי אפשר להגיע רחוק. מקסימום "לסתום חורים". בשביל זה באנו לעולם?! האם בשביל לשרוד קיבלנו מה' מתנות יקרות בדמות כישורים, יכולות ואפשרויות כמעט בלתי מוגבלות?!
זה הזמן להעז, לשבור דפוס ולנסות מחדש! נכון, זה דורש אומץ, זה דורש תעוזה, זה דורש חשיבה 'מחוץ לקופסה' – אבל זה כדאי. כי בינינו, מהי האלטרנטיבה?
חג סוכות מלמד אותנו שזה אפשרי. לצאת מהמסגרת הקבועה, ולנסות משהו חדש, שונה, שלא הכרנו. זה לא קורה בניסן, החודש בו יצאנו ממצרים, אלא דווקא בתשרי, תקופה סגרירית של סתיו. זה כל כך נורא?!
חג שמח. שיהיה שמח לכולנו באמת. עם כל הלב.
בחן/י את עצמך:
1. האם יש דפוסי פעולה בחיים שלך שהיית רוצה לשנות או להיפטר מהם? אם כן, רשום/י לעצמך.
2. אחרי שרשמת לעצמך את השינויים שאת/ה מבקש/ת - לאן היית רוצה להגיע? מהן האפשרויות הניצבות בפניך?
3. שאל/י עצמך בכנות: מתי לאחרונה יזמת פעולה או מעשה בבית, בבניין, בשכונה או בקהילה?
4. בישיבה בסוכה, שב/י עם בן/בת הזוג ונסו לחשוב על דרכים ליוזמה ופריצה בתחום הקרוב ללבכם. קבעו תאריכי יעד לפעולה ראשונית, שניה עד למימוש.
מנחם זיגלבוים הינו מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקרית אונו.
eimunmz@gmail.com