"כתבו עליך בעיתון" - פרקים מתוך ספרה של שרה פכטר

"הכריכה הייתה מוכנה, שם הספר המקורי: הותר לפרסום", משחזרת פכטר את הדרמה הקטנה שקדמה ליציאתו.

"ציפורים לחשו באוזני כי יומיים קודם לכן יצא לאור ספרו החדש של העיתונאי ניסים משעל ושם ספרו: הותר לפרסום", חשבתי להתעלם, שהרי ספרו מיועד לציבור הכללי ועוסק בעולמו שלו כעיתונאי, וספרו נוגע בעיקר בנושאים פוליטיים, בניגוד לספר שלי שמיועד לציבור החרדי ואין קשר בין הספרים, כולם סביב יעצו לי כולל ר' ישראל מייזליק בעל ההוצאה, כי עדיף להימנע מראש מתקלה, ואי אפשר לדעת לאן הנושא יתגלגל, והדבר האחרון שהתחשק לי תביעת דיבה (ואגב, יש בספר פרק על הנושא הכאוב הזה...) ולמרות החשש הזעיר החלטנו להימנע, במהירות האפשרית התיישבנו שוב על כריכה חדשה, ושם חדש ואחר לספר".

אז נכון שהסיפור הזה לא הודפס בספר, אבל הוא בהחלט מבהיר ומשקף את עולם התקשורת שמתגלגל במהירות האור, יום אחד קוראים את העיתון וביום השני עוטפים אתו דגים.

"כתבו עליך בעיתון", ספרה החדש של שרה פכטר הוא בעצם ספר שיש בו חשבון נפש נוקב לכל עיתונאי באשר הוא, כמה מתאים שהספר על המדף ערב ראש השנה.

יש בו הרבה רגש, עצבות גם הומור ושעשוע. שילוב מרתק. שכולל מפגשים, סיפורים, אנקדוטות ואפיזודות בלתי מוכרות שהגיע הזמן להכיר, כאלה שיכולים רק להתרחש מאחורי הדסק.

עיתונאים אני מבין שירוצו לקרוא את הספר שמא כתבת עליהם, ומה עם האזרח הקטן?

"הספר מתאים לכולם!", פכטר מדגישה וממהרת להסביר כי דווקא בתקופה בה התקשורת הפכה למעצמה שאי אפשר להתעלם ממנה, כדאי תמיד לזכור כי מאחורי המלים הכתובות אנשים שכותבים אותם וכי מדובר בעבודה שונה מכל עבודה אחרת.

"לפעמים מתחשק לי לעבוד בעבודה משרדית אפורה, לחתום כרטיס בשמונה למלא את אותם טפסים מידי יום ולסיים באותה שעה", היא מסבירה.

"פעמים רבות אנשים מביעים קנאה בעבודה העיתונאית, ונכון, יש בה כל הזמן חידושים והפתעות, כל שבוע מחדש אני פוגשת אנשים חדשים, סיפורים חדשים ומרתקים. רק ש...והנה הסוד הידוע והלא ידוע, תנסו לחפש כל שבוע, אבל כל שבוע סיפור חדש, מקורי, מרתק, מעניין שיענה על דרישות העורכים והקוראים, זה לא קל.

כמה פעמים ישבתי על כיסא מול המחשב, עם שעון מעורר שיעיר אותי בשלוש בלילה בדיוק כי קבעתי עם מרואיין בקנדה, (לשמחתי שפת האם האנגלית היא פלוס גדול בעבודה שלנו) ופעם אחת לעולם לא אשכח לאחר ששתיתי כוס מים קרים כדי להסתיר את העובדה שהרגע קמתי משינה חטופה, הוא ביקש ממני אם אפשר לחזור אליו בעוד עשרים דקות...." הצילוווו

לשאלתנו האם בספר נמצא סקופים, היא מחייכת, "תלוי לאיזה סקופ אתה מתכוון". מה שבטוח הקושי העיקרי גם בחיים וגם בספר, לכתוב סקופים בלי אף מילה של לשון הרע,

ותתפלאו, זה אפשרי!

למה מגיע לי פוליצר?

פרק מתוך הספר החדש:

"מה אני עושה?" אני שואלת את עצמי שוב ושוב. השאלה מרוחה כמו מלט על קירות המוח; עוד שכבה ועוד שכבה של שאלות גבס עשויות ספקות. "מה אני עושה עם המידע שהגיע אלי?"

בסתר הלב אני כבר יודעת את התשובה. שומעת באוזניי את הנזיפה של נותני העצות. הם תמיד מזנבים בך לא לקחת דברים כמובנים מאליהם, אבל במצב סימן השאלה שבו אני נמצאת כרגע - אין לי מושג מה רוצים ממני עם כל המשפטים האלו.

חשיפת האמת היא עבודה קשה. חייבים להשקיע במידע, את צריכה להתאמץ ולחקור ופתאום מופיעים כל עבודות השירות האלו והמאמץ של מחנה הכפייה העיתונאי, כשאני כלל לא בטוחה שאני טיפוס שמתאים לו החלק הזה בעבודה.

פשוט לא רואה את עצמי יושבת בשולחן ומוקפת בתחקירים שעליהם מתנוסס שמי, מסתכלת בגאווה ואומרת לעצמי: "הצלחתי לחשוף את האמת. היו קשיים ומהמורות, אבל ביצעתי את תפקידי כהלכה".

תכעסו עלי, אבל לא מעוניינת להשתתף באולימפיאדת העיתונאות הזאת. אני גם ממש לא מאמינה שמקבלים פרס או מדליית זהב על ריצה לחקר האמת מסוג כזה. הפרס היחיד שאולי אקבל בסוף - יהיה חיוך מבועת בתוספת אזהרה: "תיזהרו ממנה, היא חושפת אמיתות".

ואני? אף פעם לא דיברתי בשפה הזאת. זאת לא השפה שלי.

אז למה אני מוטרדת? אולי בגלל עורכי ה'חכי-חכי'. הם אלה שאורבים בתחנות העבודה שלי, ממטירים נבואות זעם על המצעד הקטן והאמיץ שלי. הם רואים בו, אפשר להגיד, מצעד מטופש. אומרים לי: "חכי-חכי כשתגלי שמישהו אחר חשף את האמת שאת כבר ידעת עליה".

כן, היו מקרים שבעיתון המתחרה חשפו מידע שהיה בתוך קובץ בדיסק וירטואלי. לא, במקום להרגיש רע מצאתי את עצמי עושה דברים שמרגישים לי כמו הדבר הכי נכון ואמיתי ובכיוון החץ של ההלכה.

פעמים שמגיע אלי מידע רגיש ש"עיתונאי אמיתי היה קופץ עליו", כך אומרים לי הידענים בתחום. אני מעדיפה להישאר בצד המחמיר של ההלכה. גם אם יראו לי באותות ובמופתים שמותר ורצוי, אני עושה חסד עם הקוראים.

לא חכם להרגיש 'על הגובה' במשך חמש דקות של תהילה ולדעת שקיימת מחלוקת הלכתית אמיתית. עורכי ה'חכי-חכי' טוענים שיש כאן מן המצווה, שכן עצם חשיפת האמת על פעילותו הצבועה-המסוכנת של אדון איקס תמנע מאחרים לפול בפח ובמלכודת האיש. אישית, מעדיפה לא להיות זאת שמדליקה את מלכודת האש.

זה היה אחד מאותם מקרים שאירעו לי במהלך העבודה השוטפת. כדאי לציין שהמקרים, לשמחתי, היו מעטים, מה שמוכיח את צדקת חשיבתי, בעיניי לפחות.

הגעתי לביתם הצנוע המטופח של הזוג כספי (שם בדוי), הם קיבלו את פני בחום ובמהלך הראיון התגלו לי כאנשים מיוחדים המקדישים את חייהם וביתם לעבודת חסד. "מגיע אלינו נוער נושר שזהו מפלטו האחרון. הנערים הללו מתגלגלים ברחובות ואנחנו פותחים את ביתנו לפניהם, משקמים אותם ומטפלים בהם עד שהם עומדים על הרגלים", הסבירו לי במאור פנים.

השכנה בדלת

התרשמתי עמוקות מפועלם למען הכלל כמו גם מאישיותם, והתיישבתי בחרדת קודש ממש להעלות על הכתב את סיפורם. הם, מצידם, עזרו לי בכל דרך אפשרית. כל בקשה - גם הקטנה ביותר - נענתה באופן מיידי, משאלות קצרות ועד תחקיר מעמיק יותר.

אין ספק שהסיפור יעורר הדים, חשבתי, משום מדובר בזוג עם עבר מרתק, הווה מעניין ומן הסתם יבנו שניהם יחדיו עתיד מזהיר ומרגש כאחת.

עוד אני מתמוגגת מהכתבה העתידית, נכנסה שכנתי ללוות סוכר לעוגה.

"אז מה את עושה?" שאלה כבדרך אגב.

"פשוט הנאה לכתוב על אנשים מקסימים שכאלה", השתפכתי בפניה והפלגתי בשבחם.

"נו, במי מדובר?" הסתקרנה.

סיכמנו שהיא תבצע עבורי חתיכה מהעוגה, העומדת להיכנס לתנור ברגעים הקרובים, ובתמורה אנדב לה את הסיפור. כך תזכה לשמוע אותו לפני כל עם ישראל.

כשסיפרתי לה חוורו פניה. את החיוורון שייכתי ללילה ללא שינה עקב תינוקה הצורח. טעיתי.

בשעת ליל מאוחרת היא שוב נקשה על דלת ביתי. "היכן העוגה?" שאלתי בהלצה. היא הושיטה לי צלחת, לא התחמקה מההסכם.

הבטתי בה ומיד ראיתי שמשהו לא בסדר. "אני חייבת לדבר איתך", לחשה לי באימה.

החיוורון, שוב החיוורון על פניה.

"הזוג הזה... נו, אלה שכתבת עליהם".

"כן, הכתבה כבר אצל העורך, ישתבח הבורא", מלמלתי באושר. אין כמו הידיעה שכתבה כבר יצאה מרשות הפרט אל רשות הכלל.

"אז זהו, שהם לא כזה זוג מקסים..."

היא ביקשה ממני לשבת וסיפרה פרט מחריד מעברם, פרט שלו יתפרסם – מפעלם היום יחוויר ויתגמד.

"ובכל זאת, עברו שנים. זה בוודאי שייך לעבר", ניסיתי לסנגר.

"תשמעי, אני מכירה אותם מחו"ל. אין לך מושג כמה אנשים משלמים מחיר יקר מאז אותו מקרה". והיא סיפרה לי איך "עבדו" על אנשים, הוליכו שולל, אספו כספים רבים, חסכונות רבים ירדו לטמיון...

"לו אנשים היו יודעים...."

"איך את מסבירה את העובדה כי הם לא חששו להתראיין?" התרסתי, מקווה לשמוע שהשכנה שלי טועה.

"הם חזרו בתשובה, עלו לארץ, אף אחד לא מכיר את העבר הזה מלבד בודדים, שספק אם גרים בארץ או קוראים עיתון בעברית", מיהרה להסביר.

"אולי הם מתעסקים עם נוער נושר כדי לכפר על עברם ?הרי הם הרסו משפחות, עכשיו הם רוצים לשקם", סנגרתי על בני הזוג, מושפעת עדיין מהכריזמה שלהם.

שכנתי לא השתכנעה, היא רעדה כולה: "את חייבת לספר את האמת. אין מחילה וכפרה למקרה שכזה, גם אם עברו שנים. בכלל, אני לא בטוחה שמותר להם לעסוק בתחום שעוסקים בו כיום. העמותה שלהם גם אוספת כספים למען המטרה הנעלה".

נאלמתי דום. מה עלי לעשות?

העורך מתעקש

כל הלילה עינו אותי הספקות. העוגה נשארה בצלחת עד אור הבוקר. הרגשתי רע. מה שקרה הוא משהו חזק, אולי אפילו חסר שליטה, אבל האם אנחנו חיים בעולם שבו הכל נלקח בחשבון: שקרים, איתותים מהעבר?

מה אני אמורה לעשות: לצאת לתחקיר נוסף, לחשוף את האמת מעברם? אם אעשה זאת – בהנחה שהמידע שקיבלתי משכנתי נכון – אהרוס את חייהם ואת חיי ילדיהם. כולם יוקיעו אותם.

ואולי הם באמת חזרו בתשובה?

"את לא יכולה לחרוץ גורל של אחרים על סמך עדות של שכנה", מוסיף הבעל, השותף הראשון להתלבטות, שמן למדורה.

הכי קל לעצום עיניים ולהמשיך הלאה. נכון?

ואם אתקשר לעורך ואתייעץ איתו, המקלדת שלו תזרח למרחוק. "חייבים, מה השאלה? חייבים לחקור כל פרט ופרט!"

אבל אני לא רוצה להיות חוקרת. לא מחפשת את הכבוד של עיתונאי מסוג זה. רק מבקשת להביא סיפור טוב ולהציץ על הזוויות האנושיות של בני האדם.

מה עשיתי בסוף? הכתבה התפרסמה. השקעתי אומנם מאמצים כדי לשכנע את העורך לוותר עליה.

"אביא לך סיפור אחר תחתיו, עסיסי יותר", ניסיתי את מזלי, אולם הוא לא הבין.

יום לאחר שהכתבה התפרסמה לחש סגן העורך באוזניי: "הם לא הבינו למה ביקשתי לוותר על הכתבה הכל כך מקסימה. אף אחד לא ינחש ששילמו כסף עבור פרסומה. כתבת אותה מעולה".

המשפט האחרון רק הבהיר לי את החיוורון שפשט על לחייה של שכנתי.

עט לכל מרואיין

מרואיינים לסוגיהם

כנגד ארבעה סוגי מרואיינים/מרואיינות דיברה תורת הריאיון.

רגע לפני שהאצבעות רצות על מקשי הטלפון, שנייה בטרם נעלה על הקו את המרואיינים, ניתן בהם סימנים. מי שראיין אי פעם במסגרת כתיבה עיתונאית, יודע שכשם שיש סוגי כתבות, כך יש מגוון גדול של מרואיינים.

אין ספק שעיתונאי בעל ניסיון יכול לתת סימנים למספר טיפוסים.

המרואיין החכמולוג

הוא יודע את כל מה שהעיתונאי לא יודע ויותר מזה. הוא סובל מעודף ביטחון עצמי, במהלך הראיון הוא ינסה להשתלט על השאלות שהוכנו בעמל מראש, יפעל לערער את בטחונו העצמי של המראיין וישאף לשנות את הנושא.

"אל תשאלי אותי על הדוד שלי מצד אבי, דווקא הדוד מצד אמי מעניין יותר!" מיותר להבהיר לו שאין כל קשר בין דוד אמו לראיון שלשמו פניתם אליו, כי אז הוא יסביר לכם עד כמה אתם טועים, ושאתם בעצם צריכים לשנות את אופי הכתבה למשהו אחר לחלוטין.

טיפ:

לכו והסבירו לו שלא לזה התכוון העורך... הטילו את האשמה על העורך (רובם מוכנים לקחת ברצון), נסו לנתב את המרואיין, וכשהוא משתלט על מהלך העניינים וסוטה באופן חד מהנושא - החזירו אותו לפסים באמירות כמו: "זה בפני עצמו יכול להיות סיפור מדהים! אציע אותו בנפרד לעורך, חבל להבליע אותו בנושא המקורי שלשמו התכנסנו..."

זה שאינו יודע לדבר

או, בלשון מדוברת: 'המרואיין הלימוני'. סחטתם פעם לימון יבש כחרס? זו הדרך להפיק מידע ממרואיין כזה...

"אתה יכול לספר מה קרה כשהסתננת במסווה של איש פת"ח למרוקו?"

"מה כבר יכול לקרות?" הוא יענה באדישות.

המרואיין הלימוני תמיד יענה תשובות קצרות שמסתכמות בשתי מילים שהוא חוזר עליהם כמנטרה:

כן. לא.

הלו, הסבר! נמק! פרט!

לעיתונאי שמצליח לספק את הסחורה ממרואיין לימוני, מגיע פרס פוליצר לעיתונאות.

טיפ:

אל תתייאשו, טיפה ועוד טיפה, קצת סוכר ויש לכם לימונדה.

המרואיין הרגשן

אחד הסוגים הבעייתיים ביותר. כולו פקעת של רגשות. הוא מתרגש מעצם העובדה שעיתונאי בא לראיין אותו, הוא יקדים ויספר לכולם וידגיש בכל הזדמנות בשטיבל, בסופר ובקרן רחוב, כי הנה, בעוד יומיים מגיע אליו עיתונאי הביתה. כשסוף סוף העיתונאי יגיע, הוא לא ייגש למטרה לשמה הגעתם. הרי הוא מתרגש! מתכונן לפחות כאילו הוא מתראיין למהדורות של הניו יורק טיימס והניוזוויק ביחד, מסתפר לכבוד המאורע ולובש את חליפתו הטובה ביותר, פותח אלבומים אותם הכין מראש ומציב אותם בסדר מופתי על השולחן.

אם רצית לראיין אותו בקשר למקרה שארע לפני שנה, הוא מתבלבל מרוב התרגשות ויחזיר את גלגל הזמן לשנות העשרים של המאה הקודמת, אז נולדה סבת סבתו, רק לאחר שיסיים לפרוש את כל ההיסטוריה המשפחתית הוא יגיע לשנות השבעים, למאורע שחייבים לספר עליו, יען כי המקרה המדהים לא יובן בלעדיו. מחוגי השעון רצים, הוא לא! בלהט ההתרגשות - הזמן עומד מלכת.

טיפ:

אין מה לעשות, עוד לא נולד העיתונאי שהצליח להזיז את מכונת הזמן קדימה. רק להיאזר בסבלנות. קחו לעצמכם 24 שעות עודפות מראש. אם תזרזו אותו הוא יתקדם בשנתיים אבל אז יחזור שלוש שנים אחורנית, כי שכח לציין פרט חשוב מאוד. אגב, לא מפריעה לו כלל העובדה כי מכל ההיסטוריה אותה פרש בפניכם – מופיע בכתבה רק אחוז קטנטן. עצם אזכור שמו מרגש אותו עד כלות.

המרואיין המתבלבל/מבלבל

העובדות בשטח בלבלו אותו. כן, הוא התבלבל, הוא בטוח שאתה, העיתונאי, עובד שלו! זהירות, מדובר במרואיינים מן הסוג המסוכן.

סיימתם לראיין, שלחתם לו את החומר, קיבלתם את אישורו, ואז... הופ, לא להעז להעביר עדיין את הכתבה לעורך, כאן מתחילה מסכת ההתעללות.

מרגע שהכרת את זן המרואיין הנ"ל, חייכם ישתנו. הטלפון לא יחדל לצלצל.

"יש פרט קריטי שאני לא מוכן שהכתבה תרד לדפוס בלעדיו!"

"חשבתי על רעיון נוסף שכדאי לך לכתוב עליו".

"מתי הכתבה תתפרסם? את יכולה לברר לי?" (שאלה שתחזור על עצמה מאה פעם ליום)

"את עיתונאית נכון? יש לי בעיה בבנק מסוים, תתקשרי ותגידי להם שמוישה שיופיע מחר בעיתון ביקש ש..."

הקבוצה הנ"ל כוללת אנשים שלא מבינים איפה היית עד היום. ברור שהם שווים כתבה, רק כתבה? לא פחות משער עם 'בוק' שלם של תמונות למזכרת. הרי הם שווים! אתם לא מסיימים את הדו שיח איתם (או מוטב להודות, המונולוג שלהם), גם כשהעיתון יורד לדפוס.

הם תמיד רוצים להוסיף משהו, לתקן משהו, הם נזכרים בפרט שחשוב לציין, ושולחים חומר רב שיסייע לכם בהכנת הכתבה. אנציקלופדיה שלמה על השולחן שלכם. אתם לא יכולים להראות ולו סימן רוגז אחד, הרי אתם עובדים אצלם! הם אלה שהסכימו להתראיין! להם התודה להם הברכה!

טיפ:

אחרי שהגיהו את הכתבה פעם ופעמיים, אל תענו להם יותר! נכון, הטלפון יצלצל ללא הפסקה, גם חודש אחרי שהראיון פורסם. היאזרו בקצת סבלנות, הם בסוף - - -

יבינו שהתפטרתם...

הערה: טיפוסי המרואיינים הנ"ל מופיעים בקרב גברים ונשים כאחד...