זה קרה ממש אתמול, מוצאי-שבת, בשעה 21:30, בתחנה המרכזית בירושלים. עשרות אנשים ממתינים לאוטובוס של "אגד", קו 443, למי שרוצה לדייק. יעד האוטובוס: ראשון-לציון והסביבה.
בשעה היעודה, האוטובוס הגיע והנוסעים עלו בזה אחר זה. במקומות כאלה, למרות הלחץ של כל נוסע ונוסע להתיישב במקום מרווח, הסבלנות - היא מילת המפתח.
כולנו עמדנו בתור, משתדלים לא לעקוף אף-אחד. היה נוסע שאפילו כיבד את העומד בתור מאחוריו - לעלות לפניו, היות והיה מבוגר ממנו.
לפתע, משום-מקום, הגיחו 2 בחורי-ישיבה, בשנות ה-20 לחייהם. הם לבשו כובעים וחליפות, כיאה למעמדם. בלי משים לב, כך זה היה נראה, הם פשוט חתכו לכיוון תחילת התור.
מבלי משים לב? זה פשוט היה כל-כך אוטומט, שהם פשוט לא הבחינו בעשרות נוסעים שתקעו בהם מבטים נרגזים.
מאחוריי עמדה אישה דוברת רוסית, עם בנה, לערך בן 12. "א מ א", הוא אומר לה במנגינה עצבנית, "למה הם עוקפים אותנו? היינו בתור לפניהם!".
האם הביטה בבחורים, כמו שאר החילונים שעמדו בתור. "הם דתיים, אין להם חוקים. הכל מותר להם", היא ענתה לבנה. הוא הבין, ושתק. הבין והפנים.
התביישתי.
הסתובבתי לאחור, ופניתי לאישה: "את מוזמנת לעלות לפניי, בבקשה". האישה וויתרה על המחווה. "אני מודה לך, אבל אתה לא יכול לשנות את אחרים. לא דיברתי עליך, דיברתי עליהם", ענתה בטון תוקפני.
פניתי לבחורים שכבר כמעט עמדו על מדרגות האוטובוס. שאלתי אותם: אתם קולטים את החילול השם שנגרם כאן? הם היתממו, עלו על המדרגות ונעלמו להם אי-שם באחד המושבים.
ניסיתי שוב להציע לאישה לעקוף אותי. "אתה לא צריך להקריב את עצמך בשביל אחרים. המקסימום שתוכל זה לחנך את ילדיך. לא מעבר לכך".
מעשייה אחת, בתחנת אוטובוס בירושלים, שהמחישה לי כמה הלבושים שלנו יכולים לגרום לקידוש השם מצד אחד, ולחילול השם מצד שני.
ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "דרך ארץ, קדמה לתורה".