תרשו לי לקבוע כי כל מי שלמד אי-פעם בישיבה, זוכר לפחות מפגש אחד עם כוכב רוק, או אומן עולמי ידוע מתחום ה"שואו ביזנס"...
נשמע לכם מפתיע? תחשבו שוב... תשחזרו.
בטוחני שכל אחד מכם היה נוכח לפחות בשיחה אחת של המשגיח שליט"א שעניינה היה - "אייקון" עולמי מתחום הבידור, האומנות, הספרות, או הספורט שאין לו בעצם כלום אמיתי בחייו ה"מרגשים"...
"כמה נפסדים הם חיים שלא חיי תורה הם", היה סונט המשגיח, "לכו ותשאלו אצל ´גדולי עולם´, אצל כוכבי הגויים ומקהילי האצטדיונים, אם בסופו של יום הם מאושרים בחייהם הפרטיים. אני חותם על תשובה שלילית" – זעק המשגיח של כל אחד ואחד מכם...
ת´אמת, תודו שבימים ההם היינו סקפטיים ללקחו של המשגיח. היה קצת קשה לדמיין את מייקל ג´קסון או פיל קולינס - גיבורי התרבות של אז - כסוג של ´לוזרים´ נפסדים המכלים את זמנם ברחמנות עצמית ובריק גדול.
בכל זאת, לאיש יש כסף שיספיק גם לנין של הנכדה שלו, הבית שלו בגודל של בני-ברק, וחצי עולם שר את שיריו... נו באמת, גם לדמיון שלנו יש את הגבולות שלו. נכון, אנחנו אמונים על חיי נצח וכל הטוב שצופן העולם הבא, אבל אין ספק שאת ה"עולם הזה" - ´כוכבי העל´ האלה ידעו יודעים לחיות...
כשבגרנו – כמו תמיד – הבנו את דברי המבוגרים.
ולמה אני נזקק לזיכרונות "סדרי המוסר" של ימי בחרותי?
ובכן חברים, השבוע חזיתי בריאיון שנתן הזמר האגדי ג´ון בון ג´ובי לאחד מעיתוני המוסיקה המפורסמים בעולם, ובמהלך הקריאה עברתי סוג של "מנהרת זמן" שבסופה מצאתי עצמי נוחת היישר בזרועותיו המחבקות של הרב שפילר שליט"א - המשגיח האגדי שלי ושל עוד מאות בוגרי ישיבת "אור ישראל" בפ"ת.
"אם לדבר בכנות" – משתפך שם ג´ון – "אני שותה יותר מידי, אני שמן, ובעיקר אני משועמם עד מוות. פשוט משועמם. לא יכול אפילו להסביר את זה. אני מסתדר לא רע עם העובדה שאני מזדקן ומודע לכך שיש אנשים שמתים בגילי, אבל מצד שני אני פתאום שם לב שאני הופך להיות מה שראיתי בהורים שלי ובאנשים זקנים אחרים בחיי, וזה מדכא אותי".
כאן חשוב לציין שהאיש הדיכאוני והקשיש עוד לא חגג 50...
נמשיך במונולוג הכואב:
"זה קורה לי לדעתי מפני שכל יום אצלי נראה אותו דבר. אתה קם בבוקר ועושה את כל הדרעק השגרתי והרגיל שאתה רגיל לעשות כל בוקר מחדש... ההצלחה המסחרית לא חשובה בעניי, למרות שהיא מאפשרת לך להמשיך לעשות את כל מה שאתה רוצה וגם משמשת פלטפורמה לכל מיני דברים אחרים" - הוא בטח מתכוון לחשבון המכולת, המשכנתא המעיקה וחשבון החשמל "אבל פשוט משעמם לי ואין ריגוש אמיתי בחיי.."
חשוב לציין שהדברים נשמעים מפיו של אחד שנחשב לסמל הצלחה ואייקון מוזיקאלי מסחרי עולמי בעיני מיליוני אנשים ונשים בעולם, כזה שגרף מכירות האלבומים שלו הוא בין הגבוהים בעולם...
ושוב אתה שואל את עצמך כמו תמיד אחרי ראיונות משמימים ועצובי לב עם רוקרים מזדקנים או אומנים, סופרים וציירים יידועי שם ומתוסכלים באותה רמה - מה נסגר איתם? מה קורה להם? לאיפה הלכה ונעלמה כל ה´מוזה´ ההשראה והכוח שהם נתנו במשך שנים רבות לעולם בשיריהם או ביצירותיהם? האם אף-פעם זה לא עזר להם עצמם? הם לא השתמשו בזה למצוקותיהם האישיות? מכרו לנו דמיון שהם עצמם לא מאמינים בו? .... גוועלדיק.
שיחקתם אותה אלופים בדיסטרושן, אבל אף-פעם לא דאגתם ל´בפנוכו´ שלכם...?
בקיצור חברים, מתברר שוב שהמשגיח שליט"א צדק. זה אנחנו ועוד מיליונים בעולם שהיינו הפתיים. לחבר´ה האלה היה "הכל" במושגים של עולם החומר, אבל כנראה שגם ג´ון בון ג´ובי מרגיש אפע´ס קצת ריקנות ללא חומר רוחני כזה או אחר לנשמתו הדוויה.
מבטיח שלא באתי לתת כאן במוסר, גם אני כנראה "עויילם הזניק" לא קטן, אבל חייבת להיות אצלך לפחות הידיעה ההשקפתית שדחילק - יש גם מעבר להערצת ההמון, הכפיים ועו"ש מנופח, וגם לשם - לכיוון הרוחני ההוא, צריך לכוון כמה ערוצי השקעה סולידיים, בכדי שבבוא היום יהיה מצב שעם כל המיליונים המעריצים והכבוד – תצליח להיות חבר של הנשמה שלך...
אין לי את הכתובת המדויקת של האיש העצוב והממורמר הזה, אבל אם היה, הייתי משגר לו הזמנה להגיע ל"סדר מוסר" הבא ב"אור ישראל", ומינימום הייתי שולח לו ל´טוויטר´ לינק ל"מכתב מאליהו"... אני בטוח שזה היה עוזר.
***
"פעם התהלכתי על שפת הים וראיתי בחור שאינו נראה כדתי גדול והוא יושב ובוכה, שאלתי אותו: אינגל´ה, למה אתה בוכה? הוא הרים את עיניו וענה: "יש לי כסף, זה בסדר, ואני יודע מה לעשות בו. יש לי הרבה דברים שקיבלתי ואני יודע מה לעשות איתם, אבל יש לי נשמה ואני ממש לא יודע מה לעשות איתה"...
(ר´ שלויימ´ה קרליבך)