אם תערכו חיפוש ברשת, בתקווה להשיג בדל מידע על תכונת הקמצנות והשלכותיה, כדי להבין אותה יותר לעומק, תופתעו לגלות שישנם לא מעט דפים העוסקים בנושא. על פזרנות, מנגד, הרבה פחות. כמה אירוני.
בחיים שמחוץ למסך, לעומת זאת, נזדמן לי באופן אישי, לפגוש בשלושה סוגי קמצנים:
1. הקיצוני ביותר: זה שחוסך בקניות עבור עצמו ועבור סביבתו, בתואנות שונות ומשונות: ״יש לנו בבית", "חבל על הכסף", "זה מיותר", "זה לא יבוא לידי שימוש", "זה יזרק לפח״ וכו׳ וכו׳. הוא דוגל בשיטה שהקמצנות מהווה סוג של הכנסה בפני עצמה (אוסקר ויילד) ולעתים זה עובד לו. אתם תראו אותו מסתובב בסמטאות גאולה, שפוף ומוזנח. כמעט תתפתו לזרוק לו נדבה ופתאום ביום בהיר, תגלו שיש בבעלותו נכסים לרוב.
2. הנסבל (יחסית, כן?): זה שממעט לפתוח את ארנקו בשביל לספק את צרכי עצמו (אם בכלל יש לו כאלו), אך בכל הנוגע לאוהביו ויקיריו, קמצנותו לא ניכרת. יצא לי להכיר כמה בעלים כאלו שעבור אושרה של אשת חלומותיהם הסכימו להתהלך ברחובות העיר עם בגדים בלויים ואפילו מבישים, הכל על מנת שהיא תהנה ותהא מרוצה. ממבט שטחי נדמה כי יש פה אצילות נפש מסוימת. או שכן, או שלא. לקמצנים פתרונים.
3. הנוראי ביותר: זה שמתקמצן רק על רעיו ולעצמו מאפשר כל טוב אפשרי. בעל מתעלל ששולט ביד רמה על אשתו ועל כל מאווייה? כזה. אל הזן הספציפי הזה של בני אדם התוודעתי רק באמצעות שמועות וסיפורים רחוקים. אחסוך אותם מכם, ברשותכם.
שלושת מיני הקמצנים הללו, אגב, מתנהגים בדיוק לפי הספר ומתכחשים ללא הרף לכינוי "קמצן" שנקשר לשמם.
יוצא לי הרבה לתהות היכן אני ממוקמת בסקאלה של בזבזנות-חסכנות. לעניות דעתי, אני גם וגם. בשלוש מילים: נגיע לזה בהמשך. אה, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי שהענקתי לעצמי ונקלעתם אליו בעל כורחכם.
***
לפני כשבוע, ישבתי עם קולגות חביבות לסעוד ארוחת צהריים. תוך כדי פטפוטים על ענייני דיומא, סיפרה ידידתי לעבודה כי לפני זמן מה היא רכשה עבור מכרה, על פי בקשתה, מנת המבורגר בסך 30 שקלים חדשים ועד לאותו רגע לא קיבלה את כספה בחזרה. זה הזכיר לי מאורע דומה שקרה גם לי עם מאן דהוא בעת האחרונה.
המקרים הללו פתחו את הדלת לדיון סוער שהתעורר על השולחן המוכתם סביבו התכנסנו. תהינו, למה בעצם כספנו לא הושב לנו באופן מיידי? ברור לנו כשמש בצהריים שאצלנו דבר כזה לא יתרחש. מעותיו של הזולת יקרות לנו, אפילו יותר ממעותינו שלנו ועל פי רוב, אנו לא דוחות תשלום חובות, דווקא של סכומים נמוכים (רגע, האם בכלל יש חיה כזו: "סכום כסף נמוך", הרי אותי לימדו שמי שמזלזל ב-10 אגורות לא שווה את אותן 10 האגורות?) ולו בימים ספורים ובאופן זהה, אנו מצפות שינהגו עמנו.
אבל עזבו, השאלה החשובה ביותר שעולה: האם זה הגיוני שאנחנו נכלמות להזכיר לבעלי החוב שהם כאלה, בחשש שתוצמד תווית של ״קמצניות״ לגבנו? כולה כמה עשרות שקלים, מה הלחץ? אבל זה לא הכסף, זו האחריות המינימלית שלנו, כהולכים על שתיים המתנהלים בחברה ובכלל, 30 שקלים זהו סכום כסף לא מבוטל ולא מעט מתושבי ישראל מרוויחים שכר שעתי בערך בגובה זה. האם במחיר הבושה אנו אמורות לתרום שעת עבודה סתם כך, לאנשים שאין לנו וכנראה שגם להם, עניין בנתח ממשכורתנו?
שלא תטעו, אם היה מדובר בחברה קרובה, או שהייתי מזהה כי לצד השני יש צורך ממשי בכסף הזה, שיהיה. גם אם השטרות לא ימצאו את דרכם בחזרה אל תוך ידי, לא נורא, באהבה. האם זה הופך אותי ללארג'ית או לכזו המזלזלת בכסף? לא, זה הופך אותי לאנושית. ואילו כן הייתי דורשת לקבל את מעותיי בחזרה, זה אכן אומר שאני קמצנית? כמובן שלא, הן מגיעות לי ביושר, אך השיח על כסף הוא רגיש. מאד רגיש.
רובנו מעדיפים להמנע ממנו כמה שניתן ואצלי מדובר בתסביך של ממש, שהתחיל ביום שנולדתי וכנראה יגיעו לקיצו ביום שאחזיר ציוד לבורא עולם. אנוכי הקטנה, לא מעוניינת להתעסק בצד השני של המטבע - השלילי, המעייף, המתיש, אלא רק בחיובי. בחסדי שמיים, גם זכיתי בפרטנר שנותן לזה ולי יד ולוקח אחריות על הניהול הפיננסי של הכנסותינו והוצאותינו, בתבונה רבה.
***
כדי שתבינו טוב יותר את הלך הרוח שלי, בואו ואסביר לכם את עמדתי הכללית בנוגע לממון. מבחינתי, כסף הוא גם אמצעי וגם מטרה. הוא אמצעי להשגת חיי נוחות שאני כה אוהבת בהווה והוא גם המטרה כדי להרחיב את אפשרויות הנוחות עוד ועוד בעתיד. שטחי? רדוד? ילדותי? חכו עם תגובות הנאצה מעט. תנו לי צ'אנס. מי יודע?! אולי בסוף תשוכנעו.
בקיצור, אני גורסת כי כל עוד נשמה באפנו, יש לנצל כל שניה לעשייה רוחנית, מספקת וממלאת, אך מבלי לוותר על חוויות והנאות גשמיות ומבלי לכלות את הזמן במחשבות סרק ותכנון אופקי מוגזם. אנו חיים בעולם של שפע עצום ולא בכדי. כל האופציות נמצאות כאן כדי לשרת אותנו וזהו רצון השם, שנשתמש בהן.
קחו דוגמה קטנה. בדורות הקודמים, נשות החיל נאלצו לכבס את בגדי בני ביתן ביד - לשפשף, לקרצף ולעמול שעות ארוכות ואנו, ברי מזל שכמותנו, זכינו במכונת כביסה, במייבש ואפילו בעוזרות נקיון למכביר ושירותי גיהוץ חולצות במחירים השווים לכל נפש וכאמור, זו רק טעימה. האין זה מדהים?
אז אם המצב הכלכלי מאפשר ובואו, אין מדובר בהוצאות המכריעות את הכף, למה לא לנצל אותו? החיים קשים ומאתגרים בכל מקרה. כל אחד מאיתנו נושא שק במשקל גבוה על גבו, איתו הוא נאלץ להתמודד מדי יום. אז אם אפשר להקל מעט על כובד המשא, למה לא ללכת על זה, ובגדול? אין מצווה לסבול והרכוש הגשמי שצברנו לא יקבר יחד עם גופתנו.
***
יתכן שהגדילה תחת כנפיים של זוג הורים שחסכו פרוטה לפרוטה כדי להשיא את ילדיהם בכבוד, תוך הצטמצמות וויתור אינסופי, עשתה לי בדיוק את ההפך. פיתחתי תגובת נגד. נפשי חושקת במשהו אחר - משוחרר, נעים, כיפי וקליל. מי יודע מה ילד יום? אכול ושתו כי מחר נמות. פשוט ככה, בלי להתייפייף.
כל זאת, כאמור, חל רק על הוני שלי. כשזה מגיע לזה של האחר, אין מקום לפשרות. אלו ערכים מבית אבא שהם חלק ממני.
***
המסרים הללו התחדדו בתודעתי ביתר שאת, כשנפטרה אימי בדמי ימיה, עם צרור חלומות שטרם הגשימה. לבי נשרט בכל פעם מחדש, כשהם חולפים בזכרוני. איך נהגה באופן תדיר לתאר, במין הערצה שכזו, נשים המאפשרות לעצמן לקבל סיוע חיצוני בניהול משק הבית ולבלות בנעימים, בלי להתנצל. בחכמתה האינסופית האמינה שרק כך, ניתן לעבוד את השם באמת בשמחה.
אל תתבלבלו, אני לא פזרנית. יש לי סדר עדיפויות, כמו כל אחד מאיתנו. אני משתדלת לעשות שימוש מושכל ברווחיי, כזה שישרת את יעדיי. היד נמצאת תמיד על הדופק והעיניים סוקרות את התנועות בעו"ש, אך במתינות.
בנג'מין פרנקלין אמר בעבר: "הזהרו מבזבוזים קטנים שהרי נקב קטן עלול להטביע אוניה גדולה" והוא צודק. אולם, חשוב גם לזכור שהספינה עומדת לצאת לדרכה בעוד רגע קט ומוטב לא לפספס אותה. אז אני משליכה על השם יהבי ועטה עליה ועל כל מה שיש לה להציע, טרם יהיה מאוחר. התצטרפו אלי גם אתם?