פעם זכיתי בלוטו. זה היה לפני המון שנים והסכום היה לא מבוטל, לפחות בעיניו של בחור צעיר ונאה. אני זוכר עד עצם היום הזה את הרגעים המחרידים הללו של גילוי הזכייה. הבטתי שוב ושוב בכרטיס שבידי, תוך כדי שאני משווה פעם אחר פעם את המספרים לאלו שהועתקו על ידי קודם לכן בעיפרון גס. עין לכאן ועין לכאן, אצבע מונחת בחזקה על מספר בטופס הלוטו והאצבע השנייה מנסה למשש 'על אמת' את המספרים בדף שכנגד. זה היה מרגש ומפחיד כאחד. הרגשתי שמישהו מלמעלה מביט בי ומוסר לי ד"ש. תאמינו לי זה מפחיד, כמעט כמו לקבל ד"ש רפואי, לא עליכם.
הרבה לא נשאר לי מהזכייה. אלא אם כן אנחנו סופרים את כמויות הסוכר בדם שנותרו זכר לחמצוצים ולנחשי הג'לי שנקנו באותה תקופה 'לכבוד שבת קודש' מהכסף שהשם שלח. נער הייתי, כבר אמרנו.
אבל משהו אחד עוד נותר, ותאמינו לי, משהו ששווה הרבה יותר מחמש ספרות מתוך שש. – הפסקתי להיות רדוף. ושמא תאמרו, אדרבא, הזוכה רק מגביר את תאוותו. אענה לכם בקל: זכיתי ונושעתי. הגעתי למיצוי תאוות העושר החומרית. טוב, לפחות באותם ימים.
את ההרגשה הזאת של "אני חייב פעם אחת לזכות בלוטו ולראות מה זה" כבר הרגשתי. ואפילו את ההבנה שכסף לא באמת מצליח לשנות את החיים, גם הפנמתי.
במשך השנים כשקצת בגרתי, לפחות כרונולוגית, ולמדתי פרק או שניים בהלכות כלכלה נבונה, הבנתי שאנשים מסוגלים להפטר מהרבה כסף רק בשביל להבין איך אפשר להרגיש טוב גם בלעדיו.
הסכיתו ושמעו:
ראובן הוא אדם נורמטיבי. רעייתו שתחיה המועסקת במשרה מלאה משתכרת סך מכובד של ששת אלפים שקלים בקרוב. מלגתו שלו מהכולל ומשאר הכנסותיו התורניות מוסיפה עוד כשלושת אלפים שקלים לתזרים המשפחתי החודשי. בסך הכל עומדות הכנסות בני הזוג על סכום נאה ומכובד של תשעת אלפים שקלים.
משפחתם הענפה כוללת לעת עתה חמישה נפשות, לבני הזוג שלושה ילדים קטנים הממלאים את חייהם באושר ובסיפוק. וכאן מתחיל חשבון ההוצאות החודשיות המחויבות.
-שלושת אלפים שקלים מופרשים בהוראת קבע לכיסוי המשכנתא, עוד ארבעת אלפים שקלים להוצאות שוטפות בכרטיסי אשראי, והאלפיים הנותרים מתחלקים כמעט בשווה בין כל מוסדות הלימוד ושאר הוצאות הילדים. כסף לחסכון? מאן דכר שמיה.
יודגש שנית, ראובן ורעייתו מאושרים ומסופקים. שלושת המתנות היקרות ששלח להם ה' ממלאות את חייהם ברגשות שמחה וגיל. בריאות נפשית וגופנית מלווה את חייהם ואמונה תמימה ויוקדת בבורא העולם היא זו שמנתבת את דרכם.
ננסה לתאר כעת מה היה עונה אותו ראובן לשאלה האלמותית "לו היית זוכה היום בחמישים מיליון דולר, מה היית עושה?" – ובשביל לסבר את האוזן נעלה את הסכום לחמישים מיליארד, מה אכפת לנו, התשובה מעניינת יותר.
התשובות לשאלה הזאת, שנשאלת בכל תחילתו של קורס כלכלה, מגיעות תמיד לנקודה סופית אחת, לא לפני שהן מתחלקות בין עולם הדמיון הרחב של כל הנשאלים. במקרה של ראובן מן הסתם זו תהיה התשובה: קודם כל אוציא את רעייתי מהעבודה המפרכת ואדאג לה שתהא רגועה יותר ואמא פנויה יותר לילדיה, אקנה לעצמי דירה נאה ורחבה הרבה יותר, עם נוף פסטורלי ורגוע ועם סביבה ידידותית, אשקיע את הסכום בנדל"ן ובהשקעות נוספות, אחלק לצדקה ואקים קרן פילנתרופית לתמיכה וסיוע בלומדי תורה, אקים לעצמי כולל כשאיפתי ואלמד ברוגע ובנחת. (אמר הכותב: כאן תוסיפו גם אתם כתאוות ליבכם).
שמתם לב למוטיב היחיד בכל התשובות? "רוגע ונחת". תקראו שנית, גם את מה שהוספתם בליבכם, ותגיעו למסקנה אחת ויחידה, הכסף הנכסף בדמיון, לא נועד אלא להרגיע את האדם.
נכון אתם מגחכים? הרי זה אבסורד. ממתי כסף מרגיע? ממתי עודף ממון משרה אווירה של נחת ורוגע? ההפך הוא הנכון – מרבה נכסים, מרבה דאגה. ריבוי הכסף הוא אנטיתזה מוחלטת לריבוי שלווה נפשית.
וגם אם נניח שכן, גם אם נרמה את עצמינו לצורך השעה ונאמין באמונה שלמה שכסף שווה רוגע. האם לא מוכרת לכם דרך אחרת להגיע לשלווה ונחת? האם חמישים מיליארד דולר הם כרטיס הכניסה היחיד לעולם הרוגע? ברור שלא, תשאלו את ראובן, זה האברך עם התשעת אלפים שקל..
הרוגע כבר כאן, נקי וטהור מאין כמותו.
המסקנה היא אחת ידידיי, הכל בראש. והראש? אוי איפה שהוא נמצא. אוי.
מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי - Yoredea.man@gmail.com