פרק ראשון
השנה הראשונה למותו. קמתי עוד בטרם עלה השחר פותחת את החלון לאויר הקר. מביטה אל האופל הרוחש מבעדו פנימה, ומצטמררת. שנה, שנה חלפה לה מאז שאבד. אני נושאת אותו בתוכי ואת כאב היעלמותו הפתאומי מחיי. את התסכול קורע הלב שאין לי אף קבר לבכות עליו. קברו בלבי, ולבי וקברו עמי בכל מקום. לכן דעתי טרופה עליי בימים ובלילות, לכן נדודי שינה תוקפים אותי שעה שאני עולה על יצועי... לכן אני נוטלת גלולות ומנסה לשווא למחות את העיגולים השחורים שממסגרים את עיניי.
צינת הבוקר הייתה עזה מתמיד או שרעדי הפנימי היה גדול ממנה. סגרתי את החלון מניחה את ראשי על הזגוגית מבקשת לזעוק... לזעוק עד כלות כוחי. אך תחת זאת לקיתי באלם חונק.
בועות של אד סמיך הסתמנו על הזגוגית, בועות של הבל פי החם המבקש לצייר מול עיניי את מראה פניו... לעיתים כה בהירה התמונה ולעיתים כה מטושטשת והיום מטושטשת מתמיד.
זה הכאיב... כה הכאיב.
הסתובבתי מספה למיטה, מכוס קפה למשנהו כמו צפור לכודה הנעה בין גרגיר חיטה לטיפה של מים ויודעת, או מה יודעת, כי לכודה היא...
ואז צלצל הטלפון. מסיה וורנו היה על הקו. קולו הסמכותי נשמע חיוני מתמיד הוא סיפר לי כי חברת המחקר מבקשת להזמין אותי לטקס אזכרה ייחודי שייערך היום על ספינת מחקר במקום המשוער בו טבעה ספינתם של איב ואישי.
נשנקתי.
"התלבטנו הרבה אם להודיעך מראש על כך," ניסה מסיה וורנו להתנצל בצרפתית מגוהצת, "אך חשבנו שמוטב שתדעי זאת היום, ולא מוקדם יותר."
"תודה." לאטתי לאפרכסת. מנסה לאסוף את עצמי ולהבין את טיבה של ההפתעה המטורפת...
אני שלשאת מבט לים מתקשה, אעמוד בספינת מחקר זהה לזו שטרפה את אישי בכפה. במקום שבו הלך מעמי... מה עלה על דעתם...?
"מאדם כהן?" שאל קולו של מסיה וורנו.
"כן." השבתי בקול סדוק. "כן."
"זה בסדר?" תבע לדעת.
"תן לי כמה דקות לעכל." אמרתי.
והוא נתן.
בעשר בבוקר הגיעו שני צוערים במדים עם לנדרובר שחורה. בקושי הצלחתי לרדת במדרגות ולהכנס עם עצמי אל תוכה.
ואז ראיתי אותו... כחול זוהר בחמה, רוטט ומאוושש מריגשה. הים... הים שכה אהבתי... מולי עגנה ספינת מחקר זהה לחלוטין לזו שלו. על סיפונה עמדו כבטקס צבאי עשרות חוקרים במדים. הם עמדו דום, כשעליתי על הסיפון בברכיים כושלות. כותנתם הצחורה בלטה על רקע תכולו של הים. מישהו משך במיתר ומישהו אחר שר בריטון עמוק וחם את "געגועי..."
מנהל המכון קידם את פניי, צוער הגיש לי זר של לילכים. איך ידעו שזה הפרח המועדף עליי? האניה הטלטלה ואחר חצתה ברחש קל את הנמל מפליגה לאיטה אל לבו של הים. הוריי היו שם, והוריו, ובני משפחתו של איב ואנשי הצוות של ספינת המשנה. ראיתי אותם כמו מבעד לענן... נגעתי בהם, נשקתי לאמי ולאמו... שרויה בערפל.
מישהו הוריד את הדגל לאמצע התורן וכמו על פי אות שרו כולם את ה"מרסייז". כשגוועה המנגינה החלו לשיר את התקווה. נכרים צרפתים שרו אותה בעברית– למעני. נרעשתי... מאז ומעולם מנגינתה ריגשה אותי ובסיטואציה זו הרגשתי שכמו קדחה חור בקרביי...
הם הצדיעו וירו אל האופק מתחי כבוד. הם הגישו לי אלבום תמונות שהכינו מלווה בזכרונות. מסיה וורנו נאם נאום קצר ובו הוא נשבע שיעשה הכל כדי שאזכה בתשלומי הביטוח מהחברה. זו שמסרבת להכיר במותו של בעלי, מסיבות כלכליות בלבד.
ואני הייתי שם מתנדנדת ומרעידה בין הגלים, והכחול העמוק וזוהר השמש שסינוורה את עיניי בין המדים הבהירים והמנגינות לבין הכאב שאין שני לו בתבל כולה. שנה עגונה.