טוב, אז לפי משרד הבריאות מותר כבר לצאת לתפילות ולמקווה (גברים) תוך כדי שמירה על החוקים...
באו אספר לכם קצת על מה עבר עלי בערב יום השואה. הייתי תורן באחת ממחלקות קורונה בשערי צדק. הגעתי לביקור ערב ונכנסתי לחדר של הרב ש'.
הרב ש' הוא יהודי חרדי בן 95 שמוכר למחלקתנו מזה שבוע וחצי. בן אדם נחמד מאד ובסה"כ היה במצב יחסית טוב לאורך כל האשפוז (לא היה לו משהו נורא מורכב בנוגע לטיפול). נכנסתי לחדר שלו הבחנתי שחום גופו עלה, ומשהו במדדי הניטור החיוניים שלו היה שונה, בסה"כ המספרים שלו לא היו מחרידים במיוחד. אך משום מה התמונה הקלינית שלו לא מצא חן בעיניי. קשה לי להסביר את זה, אבל הוא היה "נראה לא טוב".
התחלתי לדבר איתו וראיתי שהוא לא מגיב כמו שהוא היה מגיב כל יום. התקשרתי דרך המצלמות לחמ"ל (החדר מחוץ למחלקה, איפה שיש את כל המסכים והרופאים עושים את רוב המעקב על המטופלים משם), ואמרתי להם שמצבו של הרב ש' לא מוצא חן בעיניי.
הבכירים דיווח כי הם יתחילו מעבר על התיק ומעקב מרחוק, וביקשו שבינתיים בין מטלותיי במחלקה, שמידי פעם אבוא להסתכל עליו מקרוב, כך עשיתי, זמן מועט לאחר מכן חזרתי אליו. הפעם המדדים שלו כבר בישרו על מגמה רצינית.
הורדתי את השמיכה שלו וראיתי מלא כתמים אדומים מפוזרים לאורך הגפיים שלו. כתמים שבמקרים רבים מבשרים על אורח לא רצוי בחדר... מלאך המוות...
מפה לשם הוא התחיל להתדרדר מול העיניים שלי. התקשרתי שוב לרופאים בחוץ דרך המצלמות וביקשתי עזרה. אמרו לי שמישהו כבר בדרך, ובינתיים עלי להכניס 2 עירויים ולתת לו נוראדרנלין. התחלתי לנסות להכניס לו את העירויים אבל לא מצאתי ווריד מכיוון שהוא היה בצקתי לגמרי. לא משנה איפה דקרתי אותו, יצא מים ולא דם.
דיווחתי לאחור שצריכים להכניס לו central line (עירוי מרכזי גדול דרך ורידי הצוואר שנכנס ישר לתוך הלב). בשלב הזה הנשימות שלו גם ירדו, הוא התחיל לנשום לאט יותר וגם עמוק יותר, סימן ממש ממש לא טוב. נתתי לו אקמול דרך הווריד (מצאתי עירוי קטן שאיכשהו עדיין היה פתוח) וגם נתתי לו מורפיום ועוד נוראדרנלין. לא עזר, הלחצים שלו לא עלו.
התחלתי להזיע עוד יותר בתוך הסרבל שלי. אחרי כ-6 ניסיונות טיפול נכנס מרדים לאינטובציה והכנסת central line. תוך כדי הפרוצדורה שמתי לב שאין לו דופק. קפצתי על המיטה שלו והתחלתי עיסויים. וכך עשינו החייאה עליו במשך כ-12 דקות שהיו נראות לי נצח, אני עשיתי עיסויים והמרדים הזריק תרופות החייאה לפי הפרוטוקול.
תוך כדי העיסויים ומתן תרופות החייאה הסתכלתי בעיניים של היהודי הזה. ניצול שואה ששמר על הדת גם לאחר כל מה שהוא עבר. ראיתי את העיניים שלו ואת האישונים שלו שלאט לאט הלכו ונהיו מורחבים יותר. ובכיתי, בכיתי עם דמעות כמו שלא בכיתי שנים...
תוך כדי העיסויים התחלתי להפנים שהוא כנראה לא ישרוד את זה. ואז המוח שלי עבר לשלב הבא, השלב של אחרי ההחייאה. מי יהיה איתו בזמן צאת הנשמה? מי יאמר איתו וידוי וקריאת שמע? עדיין בשיא העיסויים התחלתי להגיד וידוי ושמע ישראל בקול רם.
לאחר 15 דקות נוספות אמר לי המרדים "אשר, עזוב, אין לנו יותר מה לעשות בשבילו. תראה, גם המוניטור לא מודד דופק יותר. הוא נפטר". הסתכלתי עליו בפעם אחרונה ולא הייתה לי אפילו אפשרות לנגב את הדמעות מאחורי מגן הפנים שלי. ירדתי מהמיטה, אמרתי שבע פעמים "השם הוא האלוקים" וכיסיתי אותו.
חברים ומשפחה יקרים, אני לא מאחל לאף אחד מכם להיות במצב כזה. נכון, בחרתי תחום עבודה שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנו, ולצערי הייתי כבר עד ללא מעט פטירות. אבל הפעם משהו נגע בי יותר מתמיד. לרוב, בחולים קשים שמצבם מתדרדר מהר והעתיד לא נראה טוב במיוחד, מתקשרים למשפחה והמשפחה נמצאת שם בזמן יציאת הנשמה. ולפעמים עם הדבר מתאפשר, יש מקרים שאפילו מביאים מניין ונותנים לנשמה להיפרד בצורה מכובדת.
לראות ניצול שואה הולך לעולמו ללא משפחה וללא טקס מינימלי זה הדבר הכי עצוב שראיתי בחיים שלי. הוא כבר עבר את השיא! הוא עבר את השואה! הצליח להגיע לארץ הקודש ולהקים משפחה לתפארת! ובכל זאת הוא נפטר בתנאים דומים למה שהיה לפני 75 שנים. לבד...
תעשו לי טובה, עזבו את ההנחיות החדשות של ראש הממשלה ושל משרד הבריאות ותמשיכו עם ההנחיות הישנות. תישארו בבית. תתפללו במרפסות. אל תלכו למקווה. למה? כי אם נתחיל לחזור לחיים "הרגילים" מהר מידי, סיכוי גבוה שיהיה גל נוסף של מקרים כאלה. ויודעים מה? לא מגיע לזקנים שלנו למות בצורה כזו. פשוט לא מגיע להם...
כותב הטור, ד"ר אשר שנור, הוא סטאז'ר במחלקת הקורונה בבית החולים שערי צדק