ראש ישיבת 'היכל יצחק', הגאון רבי ישראל לנדא, יצא באיגרת חיזוק לתלמידיו השוהים בימים אלו כמו כל עם ישראל בביתם בשל נגיף הקורונה ההולך ומתפשט למרבה הצער בכל עיר ועיר.
הרב לנדא פירט במכתבו את הקשיים להסתגל למצב של לימוד ותפילה באופן יחידני בין ארבע קירות של הבית, תוך אזהרה שהמצב הקשה עשוי להימשך תקופה ארוכה.
נוסח המכתב המלא לפניכם:
"אל אחי ורעי האהובים בני הישיבה שיחיו, הספונים איש איש בביתו, שאני מתגעגע ומצפה כעת לראות במהרה כל אחד ואחד מכם", פתח ראש הישיבה את מכתבו.
"אנו נמצאים כעת בתקופה לא פשוטה כלל, מדת הדין מתוחה בעולם, החל רח"ל הנגף בעם, ואנו שומעים מכל רחבי העולם על יהודים וביניהם יראים ושלמים צדיקים ות"ח שהלכו לעולמם, וכל לב יהודי חרד ודואג מה זאת עשה ה' לנו. וכל אחד גם רוצה לדעת מה תפקידו בשעה קשה זו".
"צריך לדעת שאנחנו באנו לעולם כדי לעבוד את ה', אך לכל זמן יש את העבודה שלו, לא הרי עבודת הפורים כעבודת הפסח, לא עבודת בין המצרים כעבודת החגים, ולא הרי עבודת הזמנים שבשגרה כזמנים קשים".
"מה התפקיד שלנו עכשיו? כל אחד מבין שלזמן הזה יש משמעות, חז"ל אומרים אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, זהבנין הישיבה בתוככי השכונה הירושלמית 'קרית יובל' ששדות התעופה בכל קצוי תבל משותקים, חנויות סגורות ורכבות לא פועלות, מליארדי אנשים מסוגרים בבתיהם, וכל העולם כולו עצר מלכת, כל זה נעשה בשבילנו. ולמה? מפורש שם בגמ' הטעם שנלמד מהפסוק 'אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר'".
"אז נתחיל קודם כל בהלכה, יש כאן שתי מצוות עשה גדולות, ששתיהן נוגעות בעיקר לעכשיו ואפשר להגדיר אותן כ'מצוות היום'".
"החובה הראשונה היא 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' חובת הזהירות שלא להידבק ושלא להדביק, זה הרבה יותר קשה להיזהר ממה שחושבים, בהתחלה לא נזהרו כי לא הפנימו, עכשיו כולם כבר הפנימו, אבל לאט לאט ההרגל עושה את שלו ואנשים עלולים להזהר פחות, ומדובר כאן על תקופה ארוכה שאף אחד לא יודע מתי תגמר, זו עבודה קשה וזה חובת היום כעת. זה דורש זהירות ואחריות עצומה, בפרט כשבאים במגע עם אנשים מבוגרים יותר, שזה יכול להיות רח"ל גרם רציחה ממש, וגם אצל אחרים הרי הוא עלול להדביק ולהידבק ולהפיץ את הנגיף עוד ועוד, וההרחקה והזהירות זה מה שה' רוצה מאתנו כעת. במבחן ההלכה זה הציווי החשוב ביותר כרגע, והוא דוחה הכל. ולפני הכל".
"החובה השניה היא מצוות עשה מן התורה של תפילה בעת צרה, מפורסמים דברי הרמב"ם בתחילת הלכות תענית שמצוות עשה מן התורה לזעוק אל ה' בכל עת צרה שלא תבוא על הציבור, ובהקדמה להלכות תענית כתב הרמב"ם וז"ל הלכות תעניות- מצוות עשה אחת. והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבוא על הציבור עכ"ל".
"בינה זאת, כל הלכות תענית הם דרבנן ופרטי הנהגות שונים אבל המצווה דאורייתא היא אחת ויחידה, לזעוק אל ה'. וגם כתוב ברמב"ם בהמשך דברים ברורים שמי שמתעלם וחושב שזה מקרה הרי זו מדת אכזריות וזה גורם לצרות אחרות רח"ל".
"וצריך להתרגל להוסיף בתפילה כל אחד במקום שהוא רוצה בקשות על הכלל ועל הפרט על הרפואה ועל הפרנסה, ועל צרה שלא הייתה כמותה, סגירת היכלי התורה והתפילה בכל העולם כולו, דבר שלא היה כמותו מעולם".
"זה קודם כל, ולפני הכל, אבל צריך גם 'אך תראי אותי תקחי מוסר' מה ה' רוצה מאתנו? אין לנו נביא שאומר את דבר ה', אבל שני דברים צריך לומר כאן, דבר ראשון: מרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א אמר שהיה הרבה ביטול תורה בשנה האחרונה, חסר תורה בכלל ישראל, ולכן צריך להתחזק דוקא כעת בהתמדה, זה הרבה יותר קשה בלי מסגרת מסביב בלי כלים, כשכל אחד ספון בביתו, ובבית עצמו הרבה פעמים אין מנוחת הנפש, גם הדאגה מהמצב, הדאגה הכלכלית וגם אוירה מתוחה מסביב, ואצל רבים גם צפיפות בבית והעדר פרטיות, ודוקא בתנאים הללו נתבע מאתנו להתחזק בהתמדה".
"וב"ה שומעים מבחורים רבים שקובעים חברותות בטלפון, מתחזקים ולומדים בהתמדה, ואשרי חלקם שמגינים על כל כלל ישראל".
"והדבר השני: יש כאן עוד נקודה שעוררו אותה כמה תלמידי חכמים חשובים, אפשר אולי לנסות להבין מה ה' רוצה מאיתנו: ב"ה העולם שלנו הוא עולם מלא תורה ויראת שמים, רבבות עמלי תורה בטהרה, תורה בכמות ואיכות ושפע שלא היה כדוגמתו, עם דקדוק הלכה ויראת שמים, דור שלא היה כמוהו מי יודע כמה שנים, אבל יחד עם זה העולם שלנו [היה...] עולם מלא חיצוניות, חתונות שנשפכו שם סכומי כסף עצומים שלא תרמו מאומה להגדיל את השמחה האמיתית אלא בשביל פאר והדר רושם חיצוני וכו' הרבה מצוות ולימוד בשביל מה יאמרו וכדי להצליח להתקבל למקום פלוני וכו', הרבה תחרות, הרבה כותרות, והרבה רעש. נתאר לעצמו אם היה סוג של צרה שלא מחייב בידוד, הרי היו יוזמים בער"ח ניסן מעמד של מאה אלף איש בראשות מרנן ורבנן וויכוחים מי יישב איפה, ואיך יכתבו בכל עיתון, ורמקולים אדירים, וכותרות שחורות וגדולות".
"כל זה נעלם על ידי היצור הזעיר ביותר בתבל. בריה קלה שבקלה, שאיש לא יכול לראות אותה".
"אין פרסומת, ואין המון, אין חנויות ואין טיולים, אין קהל ואין חיצוניות, הקב"ה אומר כעת לכל אחד ואחד מאתנו, בוא: אני ואתה לבד. בלי כלום מסביב, בלי חברה, בלי לחץ חברתי, בלי רושם על אף אחד. ולהבדיל, בלי בתי מדרשיות הומים ובלי מניינים עמוסים, לא ישיבות בין הזמנים ולא מלגות, שום דבר, כלום, רק אתה ואני, בוא נראה איך אתה קשור אלי. אני ואתה, אתה ואני, ושנינו לבד. בוא נראה מה אתה שווה, האם אתה מסתובב מתוסכל ועצבני, מתבטל, רב עם אחרים, ונכשל בכיבוד הורים? מבזבז את הזמן כדי לדעת כמה חולים יש בכל רגע בכל מדינה בעולם? או שאתה אתי?".
"לוקח זמן להפנים את זה, תהליך דרמטי שכזה דורש זמן, וזה טבעי, אבל צריך להבין שזהו, זמן ההסתגלות צריך להיגמר, להבין שה' לא הכניס את כולנו הביתה בשביל לשמוע מי רח"ל חלה ומי ב"ה הבריא, אלא בשביל סוג אחר של עבודת ה'".
"אז מה צריך לעשות? קודם כל להתרגל שזה המצב ולהתחיל לתכנן אותו, לצערנו כפי שזה נראה כעת זה לא סיפור ליום יומיים וגם לא לשבועיים, צריך לאפס את המונה, ולהתחיל מחדש בתנאים החדשים".
"ועל מה העולם עומד? על שלשה דברים תורה ועבודה וגמילות חסדים. כן גם עכשיו, בעצם בעיקר עכשיו, הדבר הראשון: צורת התפילה. במציאות החדשה, כל אחד צריך לקבוע לו קודם כל את צורת התפילה, זה לא תפילה בפנימייה כשקמת מאוחר! וצורת התפילה כוללת שלשה תנאים הכרחיים: א) לקבוע זמן קבוע כל יום לכל שלש התפילות, ב) לקבוע מקום קבוע לתפילה, ג) ולהתפלל עם חליפה וכובע! [וגם נעליים, כשלובשים נעלי בית עם חורים אז עלול להיות חורים גם בתפילה...] ובלי שמירת הכללים האלה התפילה עלולה לאבד את צורתה ופנימיותה תוך זמן קצר, זה יסוד ראשון במעלה, לפני הכל, לשמור על צורת בן תורה, גם בבית כשאף אחד לא רואה. לא צריך מאה איש בשביל מנין ישיבתי, זה היה כך פעם, היום צריך לדעת להיות בן תורה ולהתפלל כבן תורה לפני ה', לבד, אתה והוא".
"וכמובן לא לשכוח, את מצוות היום, להתפלל על כלל ישראל, על החולים שיבריאו, ועל הבריאים שלא יחלו, על עמלי תורה שזקוקים לפרנסה, ועל אלה שמטה לחמם נשבר, ועל כל כלל ישראל. והפעם בלי מודעות צבע מרוחות על הקירות, בלי עצרות תפילה המוניות, בלי רמקולים, אפילו בלי מנין, לפני ה' תטהרו, הוא מחכה לך. לך לבד. כן, לך! ה' כנראה לא רוצה כעת מניינים ענקיים כאלה, עם הרבה אנשים חשובים שאתה מרגיש שם בורג קטן וכמעט מיותר, הוא רוצה אותך אתו לבד, הוא רוצה לראות שאתה שופך את ליבך לפניו בלי שום דבר חיצוני, אתה והוא".
"הדבר השני זה סדרי לימוד, כל אחד וההספקים שלו, כל אחד וצורת הלימוד שלו, כדאי מאוד לקבוע חברותות טלפונית. והכל בזמנים קבועים ומסודרים, לפתוח ישיבה לבד בבית. זהו, לא צריך יותר כמה מאות בחורים, בית מדרש, חדר אוכל, פנימיה, וגם לא צוות רבנים וטבחים ומלגות ומשגיחים כדי שתלמד, זה היה פעם, ובע"ה זה גם יחזור מהר, אבל עכשיו? עכשיו זה אתה לבד מול בורא עולם, תפתח לך ישיבה, לא צריך הרבה בחורים לא תקציבים ולא צוות, זו ישיבה שלך לבד, אתה יכול לקרוא לה שם אם אתה רוצה ואתה יכול לקרוא לה לפי שם המשפחה שלך כפי הנהוג בשנים האחרונות... אבל זו ישיבה שלך לבד עם תפילות וסדרים והספקים, ו...כן, חשוב מאוד שבישיבה שלך ילמדו מוסר, כל יום כמה דקות, להתחבר לתכלית האדם בעולמו, אבל בלי משגיחים, אתה והוא".
"והדבר השלישי הוא ההנהגה בבית, זו תקופה קשה, אנשים לחוצים, קשה להם, צפוף להם, והרבה מאוד נמצאים בחרדה של ממש. כיבוד הורים בתנאים קשים כאלה זו המצווה הכי גדולה בעולם, זו הזדמנות ענקית שאסור לפספס, לעזור לאמא שלפעמים כל כך קשה לה זה גם חסד וגם כיבוד אם,וגם לגמול חסד עם בני המשפחה, להקדיש קצת זמן לשחק עם אח קטן שאין לו מה לעשות והוא לחוץ מהמצב זה חסד אמיתי, להאיר פנים, לשדר אמונה שלוה רוגע ובטחון לכל הסביבה זה חסד עצום בכל רגע ורגע. סבא וסבתא, [למי שיש] נמצאים בבידוד חמור יותר, ומטבע הדברים הם גם במצב של חרדה וחששות גדולים יותר, ולכן חשוב מאוד להתקשר אליהם בתדירות, וגם להרים טלפון לחברים ולהתעניין בשלומם. זה זמן נפלא לעבודת המידות, בתוך הבית, בשביל חסד לא צריך יותר ארגוני חסד קמפיינים וגמ"ח כלי כתיבה בישיבה, זה היה פעם, היום זה אתה מול בורא עולם, הוא ואתה, אתה והוא".