התמודדות הינה משאב חשוב ויקר. אין אדם שאינו נדרש להתמודד במהלך חייו. מי יותר ומי פחות. מי מול 'בעיות' קלות ומי מול אתגרים מורכבים. ההתמודדות היא הכרחית להתבגרות ולהתגברות.
מידת ההתמודדות שונה מאדם לאדם בהתאם לאופיו. ויחד עם זאת ההתמודדות אינה רק מולדת כי אם נרכשת. נפש האדם יכולה לסגל את עצמה להתמודד מול היתקלויות בחיים, שמלכתחילה היו נראים כבלתי ניתנים לפתרון.
נפש האדם היא כזו, ששעה שהיא נתקלת בבעיה היא מבקשת לפתורה. דרכי הפתרון שונים ותלויים אופי והסתגלות. יש מי שפותר בעיה באמצעות האשמה. האחר כמובן. כלומר: נתקלתי בבעיה, פלוני אשם ואלמוני אשם. בכך כאילו והבעיה באה על פתרונה. הוא אינו מחפש פתרון לבעיה, הוא מחפש פתרון לרגשותיו.
ישנם כאלו שבראש ובראשונה מתרכזים בניסיון פרקטי למציאת פתרון. מציאת האשם, ברוב המקרים, אינה מועילה לאחר שהמעשה כבר נעשה. היא אינה מסייעת ואדרבא היא מסיטה אותנו מהתמקדות בבעיה ובפתרונה.
המשותף לאלו ואלו, זו העובדה שכולנו מנסים לפתור בעיות באמצעות 'ארגז הכלים' הטבעי שיש ברשותנו. לשם ההמחשה: אדם עשיר מאוד שיתקל בבעיה, יחשוב באופן אינטואנטיבי על פתרונה באמצעות תשלום לעורך דין, רופא, יועץ או כל בעל מקצוע אחר.
מדוע הוא חושב כך? משום שהכסף זמין לו, הפתרון באמצעות תשלום אינו דורש ממנו התמודדות במינון גבוה במיוחד והרבה פחות מאמץ. וכן על זה הדרך. האחד שרגיל לרטון או חלילה לכעוס, יחשוב שאפשר לפתור בעיות בכעס. אחר שרגיל לחוש הומור ינסה לתפור בעיות באמצעות שנינות. לכל נברא יש את 'ארז הכלים' הטבעי שחנן אותו הבורא, וכמובן את מה שהוסיף עליו לטוב ולמוטב במהלך חייו. וכמובן שיהודי מאמין - יהודי טוב - יודע שפותרים בעיות באמצעות השתדלות וספר תהילים.
בשלב מסוים של ההתמודדות, לאדם יש צורך לתעל את רגשותיו. להצביע על משהו. על מישהו. הדברים נכונים גם בעתות שמחה, בה הרגשות מתועלים באמצעות ריקוד למשל. התרוממות רוח. (והיא העיקר). או במקרים אחרים פעמים באמצעות הטלת אחריות על מישהו שהוא חיצוני ממנו. כל מה שהוא עונה להגדרה: 'רק לא אני'.
גם במקרה של חולי חלילה, נפש האדם בבסיסה מתמודדת טוב יותר כשיש לה על מי להטיל את האחריות. זה מעניין, משום שאדם מסוגל להאשים איבר מסוים בגופו אם בגינו הוא חולה. האדם רואה בגוף זר שצמח בגופו – אויב. הוא מוכן ללכת לניתוח. הוא יודע שזה לא הליך קל. אך הוא משלים עם כך יחסית מהר יותר, משום שיש לו על מה להצביע. על גוף זר, לעיתים נדירות אפילו על אחד מאביריו. הוא 'יוותר' על איבר.
לעומת זאת, מי שיתלונן למשל על חוסר יכולת להירדם או לישון, גם בגיל מבוגר ונציע לו ליטול כדור שינה, רוב האנשים נרתעים. וודאי פעם ראשונה. 'מה אני יתמכר לכדורים?' - הוא ישאל בתסכול. התגובה הזו תישמע בעשרות אחוזים פחות אם יסבול למשל מלחץ דם ויוצע לו ליטול כדור. ומודע? משום כשאני לא מסוגל להירדם, אני חי בתחושה שכל 'האני' שלי, הוא בעייתי.
ליטול כדור זה אומר שאני בעצם מפקיע את 'האני' שלי. זה חורג מההגדרה של 'רק לא אני'. לעומת זאת, כשמסבירים לנו על לחץ שמערכת הדם פועלת על העורקים, נשמע לנו סביר יותר שכדור יפתור את הבעיה. החשש להיות מכור אינו עולה בשיחה. יודעים למה? כי יש לנו על מה להצביע. זה לא 'האני' שאשם. זה הלחץ דם.
ההתמודדות הופכת למורכבת וקשה למול בעיה שהאדם אינה יכול לממש אותה. כנגד אויב שאי אפשר להצביע עליו - שקשה לנו לדמיין אותו קיים. במצבים שכאלו, גוברת אי הוודאות, תחושת התסכול, לעיתים עד חוסר אונים. אך מסתבר כי ככל שהאדם יהיה פתוח לשמוע, להקשיב, או לאיש מקצוע, או לנתונים, מדדים ולפעמים אפילו להקשיב (ברוגע) לעצמו, ההתמודדות תהיה קלה בהרבה. צריך רק להיות נכון לשמוע. להפנות קשב. היותנו מוצפים לעיתים, מונעת מאתנו את האפשרות להאזין. להפנים. זו אינה דלקת אוזניים. זה הרגשות שאינם מאפשרים לליבנו להיות בבחינת "לב שומע". הנכונות לשמוע חשובה מאוד.
ובמעבר כמעט חד לנושא שעל הפרק: כמו בכל מערכה מתמשכת, בהיעדר נוסחת קסם, ללא מסר אחיד, אי הוודאות לא דיה שנמשכת אלא מתעצמת. קונספירציות מופצות, חשדות גוברות, והצהרות לא אחראיות מוטמעות ומושרשות ולעיתים אף נשמעות מהימניות יותר. כי 'הנה יש מי שאומר לנו את האמת'.
לא פעם באירועים מורכבים קיימת חלוקה בין בעלי האחריות לבעלי הסמכות. לא תמיד יש סיכרון ביניהם. מי שהאחריות מוטלת על כתפו, יישמע לא פעם מהוסס יותר. ככל שאתה רואה את הדברים בפרספקטיבה גדולה יותר, ככל שאתה נדרש לשקלל יותר משוואות בהחלטה, הרי שלא תמיד אתה יכול להישמע נוקב וחד משמעי, ובמקביל ההחלטות אינן קלות.
לעומת זאת, ככל שהאדם מעורה פחות, מבין פחות, יש לו עוז פנימי להצהיר הצהרות חד משמעיות. היעדר ידע ופחות תבונה, מאפשרים לך להצהיר הצהרות ולספק 'תובנות' חד משמעיות באופן נוקב. ביטחון עצמי הינה אמנם תכונה מבורכת, ובלבד שהיא במינון הנכון.
גם כמות הבדיקות לגילוי נגיף הקרונה ראוי שייעשו באחריות, במינון נכון ובמשורה. הקריאה לבצע כמה שיותר בדיקות, אינה נכונה לעת הזו. לו, היו מכפילים ומשלשים את כמות הנבדקים לפני כמה שבועות, בעת פרוץ המשבר, היה בכך היגיון רב. אך כרגע, אין צורך לרוץ לעשות בדיקות לגילוי הנגיף – כל עוד והבדיקה אינה נדרשת על ידי רופא.
למעשה, תוצאות הבדיקה כמעט ואינן יכולות לסייע רפואית. כשמדובר בקרונה, כמו כל הווירוסים האחרים, הא כידוע אינו רגיש לתכשירים אנטיביוטים. אם כן מה הטעם בלדעת מוקדם יותר שהגוף נחשף או לא לווירוס?
אם התשובה חיובית, והנבדק אינו בקבוצות סיכון, הרי שאין בכך כל בעיה. שימו לב: האנדרלמוסיה סביב הקרונה, ההיערכות הרבתית מתייגת את הנדבקים כ'מצורעים' חלילה. ולא היא. ראוי לזכור בכל רגע נתון שלמעלה מ-95% מהנחשפים, כלומר מהנדבקים, מצליחים בחסדי השם לגבור על המחלה על ידי נוגדנים שהגוף מייצר.
ובמקרה שהתשובה שלילית, כלומר, הנבדק לא הודבק בקרונה, הרי שתוצאות הבדיקה נכונות לשעת לקיחת הדגימה. יכול ושעה או יום אחר כך הוא יידבק. לווירוס חוקים משלו. כך שכל עוד ואין סיבה רפואית, אדם כשלעצמו לא אמור לחפוץ או לדרוש בדיקה לגילוי הנגיף.
לרשויות יש ענין בבדיקות לאוכלוסיות מסוימות, משום הערבות הדדית. כדי שהנדבקים שנחשפו לווירוס יישלחו לבידוד ולא יסתובבו בציבור. רשויות אחרות מעדיפות להימנע מבדיקות מיותרות, משום שחוששים שהיעדר הידע על פעולת הנגיף בקרב האזרחים יגרום לכל מי שיקבל תשובה כי הוא נחשף לוירוס, לרוץ לחדר מיון ומערכות הבריאות תקרוסנה. ברשויות מאוד ספציפיות סוברים כי אדרבא, עדיף שרוב הציבור ייחשף ויצור נוגדנים ובכך הווירוס ייבלם.
בשלב הנוכחי, כמות הנחשפים גדול לאין ערוך מהמדווח. לכאורה על כל מי שמוגדר 'חולה', יש פי עשרים שנחשפו והרשויות לא יודעים על כך או 'לאתר' אותם. לכן למספרים המתפרסמים אין ערך אמיתי בכדי לעמוד על מידת ההתפשטות. לרשויות הן מאפשרות אינדיקציה מסוימת והיערכות במידת האפשר, אך הן פחות רלוונטיות לנו האזרחים.
העובדה שבדרום קוריאה דיווחו כי הצליחו לעצור את ההתפשטות באמצעות הגדלת מספר הנבדקים, נכונה, משום שהבדיקות נערכו לפני כמה שבועות, בפרוץ המגיפה ומוקדו בקבוצות סיכון. כרגע זה פחות רלוונטי.
העובדה שבאיטליה לא נערכו כראוי מלמדת מה יכול להתרחש חלילה אילו. אך יש לקחת בחשבון, ראשית את העובדה שהאוכלוסייה באיטליה היא מהמבוגרות בעולם. שנית, האזרחים לא הקפידו על כללי הבידוד שנדרשו. שלישית, שכל חולה מאובחן קרונה שנפטר, גם אם יש לו עוד תריסר מחלות רקע נספר כמי שנפטר מקרונה, ואין לכך כל אינדיקציה חד משמעית. יכול להיות שנפטר מהקרונה ויכול שממחלת רקע אחרת. הדברים פחות חד משמעיים מהמספרים המשתקפים מהטבלאות.
התמודדות תהיה קלה יותר, אם נזכור תמיד את מהות הענין. נבהיר לעצמנו את הידוע והדורש בהירות ולא נאפשר לרוחות שאינן מצויות ליטול מאתנו את החוסן הנפשי. וכפי שהפנה כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א לדרשות הר"ן הכותב בדרוש השישי: "....כי בזמנים האלו ראוי לחפש היטב על רפואת הנפש ולהקדימה על רפואת הגוף.
הוא אמר דוד המלך ע"ה: אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך, פירוש, אני בחליי הייתי מתפלל על רפואת נפשי, ועל אותה רפואה היה כל השתדלותי, לא על רפואת הגוף. ואין ספק שכל משכיל ראוי להקדים רפואת הנפש על רפואת הגוף.... כי אין ספק שהנפש יותר חזקת הסכנה מהגוף, כי הגוף אובד והנפש נשארת...". והדברים במלואם מפליאים ומחזקים ויתן הבורא כי הכל יסובב לטובה וברכה בטוב הנראה והנגלה.
המאמר המלא של היועץ האסטרטגי מנחם גשייד פורסם הבוקר בעיתון 'המודיע'.