לא רק ה'קורונה': המגיפות שחיסלו מיליונים

בהלת ה'קורונה' בסין מאיימת על העולם החופשי, מאות הרוגים דווחו עד כה - ונראה שהמספרים רק הולכים ומתעצמים, זאת לצד עשרות אלפים שכבר נדבקו, הכל לפי הדיווחים הרשמיים.

זהו האסון הדמוגרפי הגדול ביותר אשר פגע באירופה. למעשה, עד המאה ה-17 המגיפה לא שככה, והופיעה בצורה זוועתית עם כתמים שחורים על העור ועיגולים שחורים מתחת לעיניים של האנשים שלקו במחלה.

הנכרים האמינו כי המגיפה היא עונש מהאל על חטאיהם, בצרפת האמינו כי המגפה פרצה כתוצאה מכך ששלושת בניו של המלך פיליפ נישאו לנשים לא ראויות, וכי האל מעניש את המדינה כולה על חטאיהם.

כמובן שהיהודים הואשמו במגיפה, ועקב כך שאבותינו חיו ברמת היגיינה סבירה יותר מהגויים (כמו גם ההקפדה היהודית על הקדושה) - הם פחות נדבקו במחלה, כך שהופנתה אצבע מאשימה לעבר היהודים שהביאה בעקבותיה פוגרומים בשנים 1348-1349.

בתוך סבל הגויים, צפה ועלתה על פני השטח עלילה ישנה מהמאה ה-12, והיא "עלילת הרעלת הבארות" - לאחר התפרצות המגיפה, ובעיקר לאחר התבררות ממדיה האדירים - הואשמו היהודים בכך שהרעילו את הבארות וגרמו לפריצת המגפה.

הגויים האנטישמים סחטו הודאות תחת עינויים קשים מיהודים אומללים, על כך שזיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. הגדילו לספר מספר יהודים אומללים, שההרעלה היא חלק מקנוניה שהיהודים רוקמים, במטרה לכונן שלטון יהודי כלל עולמי. (אירוני במיוחד לקרוא זאת, הרי בימים אלו רבים האמינו ששלושת השבועות, שהינם הלכה למעשה ואסור לעלות לארץ ישראל וק"ו להתגרות באומות העולם ולהקים מדינה יהודית עצמאית באירופה).

מצמרר לדעת שבקהילת בזל שמנתה כשש מאות יהודים, נשרפו למוות כל בני הקהילה, בתוך בניין עץ שנבנה במיוחד לצורך זה. בשטרסבורג הם נשרפו בבית הקברות שלהם, והוחלט לגרשם משם למשך מאה שנה. בכל הערים שעל נהר הריין נשרפו יהודים למוות ולעתים, כמו במקרה של קהילת פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים.

במיינץ שבגרמניה, הקהילה היחידה שלא חששה כמו במרד גטו ורשא, החליטו לא להיות מובלים כצאן לטבח והתאגדו כדי להגן על עצמם, הם אספו נשק והצליחו להרוג 200 אנשים מן האספסוף שבא להורגם. בסופו של דבר, הצליחו תושבי העיר הנוצרים להכניע את היהודים וטבחו בהם בהמוניהם. אלו ששרדו, העלו את עצמם באש בבתיהם.

תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 קהילות רבות נחרבו ומערב אירופה התרוקנה כמעט מיהודים.

על הירידה הרוחנית והתורנית בעקבות הגזירות ניתן ללמוד מדברי מהרי"ל: "בעל האגודה היה קודם הגזירות שידוע שאז היו גאוני ארץ, ועתה הדור היתום הזה שאין בו יודע בין ימינו לשמאלו".

• • •

גם את הישוב הישן בירושלים פקדה מגיפה, אך תחילה - סקירה היסטורית על מספר מגיפות שפקדו את עולמנו מאז ומעולם.

אחת המגפות המתועדות הראשונות התרחשה ביוון העתיקה במאה החמישית לפני הספירה. זו הייתה כנראה מגיפת טיפוס, מתו בה למעלה ממאה אלף בני אדם.

במאה השנייה לספירה, השתוללה באימפריה הרומית מגיפת אבעבועות שחורות שתוך חודשים ספורים קטלה כרבע מאוכלוסיית האימפריה.

במאה השנים האחרונות, ניתן למנות את "השפעת הספרדית" בשנת 1918 שקטלה כ-75 מיליון בני אדם, אחריה היא מגיפת האיידס שהתפרצה בשנות ה-60 ועד היום היא קטלה כ-30 מיליון בני אדם.

והיו כמובן מגיפות קטנות יותר, כמו "מגיפת השפעת" בהונג קונג בשנות ה-70 שקטלה "רק" כמיליון בני אדם.

• • •

"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"... יותר מהמגיפות, סבלו יהודי ירושלים מהמיסיון שניצל כל הזדמנות לצוד יהודים ולהעביר אותם על דתם. בשנת 1865, בירושלים עיר הקודש, מגיפה נוראה גדעה נשמות יהודים רבים, בגוף ובנפש.

בחול המועד סוכות של שנת 1865 פרצה בעיר מגיפת הכולרה שהשתוללה במשך כחודשיים. אלו שהיה ביכולתם, עזבו את העיר. לא היה אפשר להיכנס ולצאת כי השערים נסגרו כדי למנוע את התפשטות המחלה. המגיפה גבתה חללים רבים. האומדנים השונים נעים בין 330 ל-900 חללים יהודים!

את רמת ההקפדה בניקיון בשנים הללו ניתן ללמוד מיומנו של תייר נוצרי בשם גריגורי מ. וורטאבט שבעודו בחו"ל סבר, כך נראה, כי ערי הקודש זכו לתהילתם בשל כוכבי יופי ולא בשל קדושת לומדי התורה. בתום סיורו בארץ ישראל, בשנת 1855, הוא כותב את הדברים הבאים על צפת וטבריה, דברים אלו נותנים לנו להבין מדוע פרצו המגיפות באותן שנים בעוצמה כה חזקה:

"הבתים רוחשים לכלוך, והרחובות – אין להתקרב אליהם ממש מחמת הריח הנודף מהמאורות המשמשות תחליף לבתים. צפת וטבריה גם יחד שייכים לארבעה מקומות הקודש של התלמוד. אם אלה הן ערי הקודש שלהם, מתאר אני לעצמי עד כמה מגיע לכלוכן של הערים החילוניות שלהם…?".

כמובן שאותו נכרי אינו מודע לכך שהערים הקדושות ליהדות הן אינן בשל היופי והמדשאות המעטרות את רחובותיהן, אלא בשל הקדושה הרוחנית האופפת את ארץ האבות שזיכה אותנו הקב"ה.

בשל המגיפה שהפילה חללים גדולים - שנתיים לאחר מכן, רכשו שבעה בני העיר העתיקה קרקע להקמת שכונה חדשה שנקראה על שמם - 'נחלת שבעה'. בין השבעה היו גם יואל משה סלומון ויוסף ריבלין, שמשפחותיהם נפגעו במגפה בשנת 1865. חוקרים סבורים שזה מה שגרם לישוב הישן להקים שכונות חדשות.

לאחרונה גילה החוקר התורני הרב יחיאל גולדהבר מסמכים חסויים השופכים אור על תקופה קשה של רבותינו מנהיגי הישוב הישן בירושלים בהתמודדותם מול המיסיון.

סמואל גובאט היה כומר ומיסיונר אשר שימש כבישוף השני של ירושלים, וניסה כל ימי שהותו בירושלים עיה"ק (1846 - 1884) לצוד נשמות יהודים לנצרות. מיומנו האישי אנו למדים על העזרה החומרית שהמיסיון הגיש לתושבי העיר בשעת המגיפה, כך שבמשך שלושה חודשים, המיסיון העביר מים, קמח ואורז לאלפי יהודים.

מזעזעת במיוחד היא העובדה שבעקבות עזרה זו, שנה לאחר מכן גובאט כותב ביומנו: "העובדה שיכולתי לעזור לאלפי יהודים עניים, בזמן הכולרה ואחריה, ריככה בהרבה את הדעות הקדומות נגד הנצרות, לכן עבודת המיסיון קלה יותר".

את המידע הנ"ל אנו שואבים לא רק ממקורות נוצרים, אלא אף מעיתונים יהודים: בחודש אדר 1866 פורסמו בעיתון 'איזראעליט' מכתבים מראשי המיסיון, בהם קראו לקהל הנוצרים לשלוח תרומות ליהודי ירושלים, הנתונים במצב כלכלי חמור ביותר ומגיפת כולרה. רבי מאיר להמן, עורך העיתון, הוסיף, שרבני ירושלים הודיעוהו כי קצרה ידם מהושיע.

למחרת קריאת הדברים פנה רבי עזריאל הילדסהיימר באגרות לכמה רבנים, להחיש סיוע ליהודי העיר. בידינו מכתבו לרבי יוסף שאול נאטנזאהן אב"ד למברג, מחבר שו"ת 'שואל ומשיב' המפורסם, בו הוא מבכה על המיסיון שצד חללים בירושלים עקב עזרתו במגיפה הנוראה.

"בעזה"י... י' אדר תרכ"ו, לכבוד אדיר התורה ועמוד היראה הרב הגאון המובהק.. מו"ה ר' יוסף שאול הלוי נאטטאנזאהן אב"ד דק"ק לעמבערג

"משנכנס אדר מרבים בשמחה וכן קיימנו מצות חז"ל... המר לנו מאוד התתנו רשות למשחית על אדמות הקודש עוד יגדל הצער והיגון בשמעו כי נתן רשות למשחיתים המרים והרעים עוד ביתר ובצדי נפשות ונפשות האומללים האלמנות והיתומים יבקשו ... מוטל עלינו לאזור חלצינו ולהתגבר כארי נגד השודדים הארורים ולהציל הלקוחים לרעב ולמות ולחוסר כל באיו משען ומשענה מפח יקשו להם המעמיקים עצה להוריד לעפר קרן ישראל...".

בין הרבנים שנענו לקריאתו היה רבי שמעון סופר אב"ד קראקא, שערך בערב ר"ח ניסן תרכ"ו 'קול-קורא' לחיזוק התרמה עבור עניי ירושלים:

"קול שאון מעיר הקדושה ירושלים, קול שועת יתומים ואלמנות שרידי חרב המות, פליטי המגיפה והמחלה, שאלו ללחם ואין, כי כבד הרעב בארץ... קול יללת הרועים באזנינו עלה, כי אין ידם משגת להחיות פליטת הצאן על המחיה ועל הכלכלה, ורעה מזאת כי זאבי ערב טורפי טרף אורבים להם, המה המסיתים כת המיסיענערע צודדי נפשות מרודים בקריה נאמנה להחליף דת ולהמיר חק בחק לישנא דמזונא, אוי לעינים שכך רואות מכתב כתב הכומר ראשי המסיתים אל אחיו היושבים בערי אשכנז קורא בקול בשורה 'השעה צלחה לנו, לצוד ציד נפשות יהודים האומללים, העטופים ברעב... ואני אשלחה ליד ידיד ה' אוהב ירושלים, הוא ידידינו הרב הגאון מו"ה עזריאל הילדעסהיימר אב"ד אייזענשטאדט, כי הוא התחיל במצוה תחילה, ושלח לירושלים חיטים קמח בר לחם ומן, ועוד ידו נטויה לעשות בזריזות מוכן ומזומן.

התמונות דלעיל צולמו על-ידי יחיאל גולדהבר בארכיון סודי, מתוך פנקס עב כרס של המסיון האנגלי מהמאה ה-19 על התרומות שלהם לישוב הישן. חלק מהתרומות נתרמו בשנת המגיפה ואלו הרשימות שכתבו אבות הכנסיה בירושלים, כאשר ניתן לראות רשימה שמית של תושבי הישוב הישן וכמה קילו קמח ואורז כל אחד מהם קיבל. התמונות הן מתוך פרק בספרו המוקדש לפעילות המיסיון בעיר

• לקריאה נוספת: מאמרו של הרב יחיאל גולדהבר בתוך חיבורו על היישוב הישן, בו מובא פרק מורחב על השפעת הרעב על היישוב היהודי בירושלים