בכתבה הקודמת העלנו את ההישענות הרבה של המגזר על העמותות, מה שיוצר לפעמים תחושת ביטחון מדומה. התרומות הרבות הביאו אותנו לחשוב שאנחנו מוגנים, שאם יקרה לנו ח"ו אסון נוכל תמיד למצוא את הפתרון בתוך הקהילה, בין העמותות והגמחי"ם השונים.
אם לא נסמוך על עצמנו, ברגע האמת אנחנו עתידים להתבדות. עם כל הצער והעצב שבדברים.
פנה אלינו מנהל פעילות שיווקית של אחד מארגוני הצדקה הגדולים, שמכיר מה שקורה שם מבפנים (שמו ושם הארגון שמורים במערכת):
"קראתי בעיון את הכתבה: ניפוץ החלום – כולנו חיים בין עמותות. התחברתי לתוכן, ויותר נכון: אני מחובר כבר שנים. מתוקף עיסוקי בניהול פעילות שיווקית של ארגון צדקה גדול, עיני כלות בראותי את הטשטוש שקיים אצל רבים מבני המגזר שלנו.
"האמת? יש לנו במה להתגאות. המגזר שלנו שופע אהבה (בתכלי'ס, יש ניגוד מוחלט בין אוירת המגזריות בין החוגים הקהילות והזרמים. ברגע האמת כולנו אחד, אוהבים ודואגים איש לזולתו), ובגדול, יש הדדיות ונכונות לעזור איש לזולתו. אשרי העם שככה לו.
"אבל כמו לכל דבר טוב, קופות הצדקה תופסות את הפוקוס בלוחות המודעות וערוצי הפרסום כבר כ-15 שנה, ויש לכך תופעות לוואי".
לדבריו, ישנם שתי תובנות שכל ראש משפחה חייב להפנים "ויפה שעה אחת קודם".
אל תתנו לפרסום לסנוור אתכם
1. בכתבה התייחסנו לכך ש"גבאי הצדקה לא יכולים לשמש ככספומט לחצי מיליון איש". לדברי המגיב, מנהל פעילות שיווקית באחד מארגוני הצדקה הגדולים, אין בדבריו כדי להכליל את כולם חליל אבל האמת חייבת להיאמר: "אלו שבסתר ליבם חושבים: 'קופת הצדקה תתמוך בי', אנא חוסו על עצמכם, על האישה והילדים".
חשוב לו להדגיש את דרכי הפרסום האגרסיביות של קופות הצדקה ופשוט מאד: "אל תתנו לפרסום לסנוור אתכם, קופות הצדקה לא יפרנסו אתכם". ראוי להוסיף כי ישנה הערכה וכבוד רבים לכל הקופות באשר הם, הקהילתיות והעירוניות, של השכונה או של החצר המגזרית, "אף קופה לא מדפיסה שטרות במשרד". לדבריו, הקופות פשוט לא יכולות להתמודד מול מגזר של חצי מיליון איש על בעיותיו ולחציו: "עדיין לא מצאו בור נפט מתחת לכספת".
לדברי המגיב, ישנה רק מסקנה אחת ממה שהוא רואה וחווה ביום-יום: "אז בוא נתעשת, נחנך את עצמנו למסור עבודה ונעשה את ההשתדלות הנדרשת בכדי לפרנס את משפחתנו. זו חובתנו כבני אנוש, וזו דרך ההשתדלות כפי שמופיע בגמרא ובספרי המוסר".
עלוני הצדקה - דיי!
2. נקודה שנייה שהמגיב מתייחס אליה בעקבות הכתבה מקושרת לעלוני הצדקה שקמים בכל מקום ובכל רגע. להזכירם המגיב הוא מנהל הפעילות השיווקית של ארגון הצדקה הגדול והוא יודע מבפנים עד כמה השיווק חייב כדי להכניס כספים לעמותה: "עלוני הצדקה, אוי, הלוואי והיו מיותרים. חשבו על הצדיקים שתמונותיהם מופיעות בהלבטה. דיי!".
המגביות לא מביאות פתרון, זה ברור. אולי נקודתי, לרגע, אבל להמשך החיים אין מזור מקופות הצדקה, העמותות והגמחי"ם. בכתבה הקודמת התייחסנו למצב שבו ישנם כאלו שהלכו לעולמם, ל"ע, ושנים רבות אחרי לכתם עוד משלמים על הניתוחים היקרים. לדברי המגיב, זו מציאות המרה: "לצערנו הרב, זה נכון".
אולם עם בשורה חיובית מאחד שמכיר את ארגוני הצדקה מבפנים: "כמה טוב שהמגזר החרדי השכיל בשנים האחרונות, וקיימת עלייה מתמדת בצעדי ההשתדלות לכל מקרה שלא יבוא כמו ביטוחי בריאות, ביטוחי חיים וכדומה. מוסר ההשתדלות חייב להתעצם, זו לא 'התנדבות' למען המשפחה ולא מגיע על כך צל"ש לאף אחד. זו חובה בסיסית לכל מי שמכהן כראש משפחה. הכרה באחריות האישית שלנו - זהו תפקידנו כיהודים המצווים על ההשתדלות".
בנימה אישית של הכותב, הדברים נכתבים צמוד ליום הזיכרון, ואך זה מראה לנו כמה ברגע מהיר אפשר לאבד אהוב, וכמה משפחה יכולה ברגע להכנס לחובות, במיוחד כאשר הדמות המפרנסת, ל"ע, נעלמת. מה תעשה האלמנה והיתומים? אז נכון, מדינת ישראל לקחה על עצמה את חללי המלחמות, השאלה היא: במקום שבו אי אפשר להיעזר במדינה - מה עוד ניתן לעשות? דבר אחד בטוח: אין לך לסמוך אלא על עצמך.