מיום שמחת תורה עם ישראל חווה אבל. אבל הוא חוויה סבוכה ועמוקה המלווה באובדן של אדם אהוב, שינוי משמעותי בחיים, או אפילו אבחנה של מחלה סופנית. בעוד שאבל הוא רגש אנושי אוניברסלי, הוא מתבטא באופן שונה אצל כל אדם, מה שהופך את תהליך האבל למסע ייחודי ובלתי צפוי. בניסיון להבין ולנווט את רכבת ההרים הרגשית הזו, הפסיכיאטרית הנודעת אליזבת קובלר-רוס הציגה את המושג "חמשת שלבי האבל" בספרה פורץ הדרך, "על מוות ומוות" בשנת 1969. שלבים אלה - הכחשה, כעס, מיקוח , דיכאון וקבלה- הפכו מאז למסגרת מקובלת להבנת הרגשות המורכבים הקשורים באבל. ננסה לחקר את השלבים הללו בפירוט, תוך ניסיון לעזור להתמודד עם אובדן.
הַכחָשָׁה
בראיונות רבים של אנשים שיצאו מהתופת בדרום יכולנו לשמוע משפטים כמו: "אני לא מאמין שזה באמת קרה, עדיין לא עיכלתי". השלב הראשוני של האבל מסומן לעתים קרובות בהלם וחוסר אמון. כאשר אנשים מתמודדים לראשונה עם אובדן, בין אם זה מוות של אדם אהוב, גירושים, אובדן עבודה או אבחנה של מחלה קשה, מנגנון ההגנה הטבעי שלהם הוא הכחשה. זה משמש כחיץ נגד מבול הרגשות העצום שעלול להופיע בעקבותיו. הכחשה יכולה להתבטא כסירוב להאמין במציאות של המצב, אמונה שהכל טעות, או פשוט מצב של חוסר תחושה והלם. בשלב זה, אנשים עשויים להרגיש כאילו הם חיים בעולם סוריאליסטי, ללא יכולת לקבל את האמת.
כַּעַס
כאשר שלב ההכחשה פונה בהדרגה, הרגשות העזים שנאגרו בפנים מתחילים לצוץ. כעס, המופנה לרוב כלפי אחרים או אפילו כלפי המצב עצמו, הופך לרגש רב עוצמה ולעתים מבלבל. חשוב להבין שכעס הוא חלק נורמלי והכרחי מתהליך האבל. הביטוי של כעס יכול להיות מנגנון התמודדות לשחרור הרגשות העזים בפנים, ומאפשר לאנשים להתמודד עם חוסר ההגינות ואי הצדק שהם תופסים. למרות שזה עשוי להיות לא נוח לחוות או לחזות בכעס של מישהו בשלב זה, זה חלק חיוני בריפוי. גם את השלב הזה חווינו באירוע האחרון. אנשים רבים התפרצו בכעס על הממשלה, כעסו והאשימו. זה נורמלי וזה חלק מתהליך האבל.
הִתמַקְחוּת
בשלב המיקוח, אנשים מבקשים להחזיר לעצמם את השליטה ולמצוא דרך לצאת מהכאב שלהם. הם עשויים לעשות עסקאות או הבטחות, עם כוח עליון או עם עצמם, בניסיון נואש להפוך או לשנות את המצב. שלב זה מסומן על ידי הצהרות "אם רק" ושאלות כמו "מה אם הייתי עושה דברים אחרת?" או "אם אשנה את זה או את זה, האם אוכל להחזיר את מה שהפסדתי?" מיקוח הוא שיקוף של חוסר האונים והייאוש שחווים לעתים קרובות מול אובדן. שלב זה מסביר את העיסוק האובססיבי של מה היו מחדלים ואיך הדברים היו נראים אילו היה מידע או אילו היה צבא, וכו'.
דִכָּאוֹן
השלב הרביעי, הוא כאשר משקלו המלא של האבל מתחיל להתיישב. בשלב זה רבים חווים עצב עמוק, בדידות וייאוש. העולם עשוי להיראות עגום, וייתכנו תחושות של ריקנות וחוסר תקווה. חשוב להבחין בין דיכאון קליני לבין הרגשות הדיכאוניים שחווים במהלך אבל; האחרון הוא תגובה טבעית לאובדן ומהווה חלק מתהליך הריפוי. זה חיוני להגיע לתמיכה בשלב זה, מכיוון שזה יכול להיות מאתגר מאוד לשרוד לבד בים הרגשות הקשים.
קַבָּלָה
השלב האחרון של תהליך האבל הוא קבלה, בשלב זה אנשים משלימים בהדרגה עם מציאות האובדן שלהם. זה לא בהכרח מצב של שמחה או אושר אלא הכרה בכך שהחיים לעולם לא ישובו להיות כשהיו. זו נכונות להתקדם, למצוא נורמלי חדש, ולאמץ את הזיכרונות והלקחים שהותיר מה שאבד. קבלה אין פירושה שכחה או הפסקה להתאבל, אלא היא מאפשרת שילוב של האובדן בחייו.
חשוב לציין שלא כולם חווים את השלבים הללו בצורה ליניארית או אחידה. האבל הוא מסע אינדיבידואלי ביותר, ואנשים עשויים לחזור על שלבים אלה או לעבור אותם בסדר אחר. חלק מהאנשים עשויים שלא לחוות את כל חמשת השלבים, וחלק עלולים להיתקל ברגשות וחוויות נוספות מעבר לאלו שהוזכרו כאן.
הכרה בשלבים אלו ובמשמעותם יכולה לעזור לאנשים להתמודד עם אובדן, לחפש תמיכה, ובסופו של דבר למצוא דרך לריפוי וקבלה. אבל, על אף שהוא כואב, הוא גם עדות לקשרים העמוקים ולאהבה שאנו חולקים עם אחרים, ודרך כאב זה אנחנו יכולים למצוא בסופו של דבר כוח וחוסן.
שלא נדע יותר אבל!