ערב שבת, בין השמשות. רחובות העיר ריקים, כמעט שוממים, למעט כמה אברכים החשים לביתם בחזרה מן המקווה, כשמגבת לחה מונחת על כתפיהם וקומץ ילדים הלבושים בבגדי שבת חגיגיים, המבלים בגן השעשועים שבשכונת מגוריהם.
גם היא מסיימת להתארגן לקראת יממה וקצת של מנוחה, עת היא עורכת ניגוב אחרון למרצפות הקרמיקה הבוהקות שבמעונה הפרטי, אותו אחד שהיא חולקת עם בעלה הטרי.
זוג צעיר הם, נישאו לא מכבר. האהבה ביניהם כמוה כאש, נטולת מעצורים - גם כאלו שנעלמים בשעה שהם מנהלים וויכוחי סרק, כאלו השמורים, כאמור, לזוג צעיר, שטעם החיים המר לעתים, טרם הגיע לפיהם. רכים בשנים הם, מעט נאיביים. הוא בדיוק סיפר לה, בתמימותו, שלאמו היקרה ישנן לא מעט תלונות עליה והיא בתגובה, פורצת בצעקות של כעס, של עצב עמוק, ממררת בבכי, חסרת אונים.
כמה היא מתאמצת לרצות את חמותה, לשאת חן בעיניה, יוצאת מגדרה שוב ושוב ולזו יש טענות בלבד. והוא, בחמלתו הרבה כלפיה, מתקשה לשאת את כאבה ומצטרף לדמעותיה. וכך נכנסת לה המלכה, באווירת נכאים שכזו, ביום שישי שחור שכזה.
באותה עת, צמד שכנות סקרניות למדי מצותתות לצווחות הבוקעות מן הדירה ומחליטות לעשות מעשה. הן גומרות אומר לספר לכל הנוגעים בדבר (קרי, לכל אלו שאינם נוגעים בדבר: שאר השכנות, המכרות, הדודות, הגיסות, האחיות וכו' וכו') כי העלמה מדירה 5 חובטת נמרצות בבן זוגה וחייבים להציל אותו מן השבי, את המסכן.
השמועה עושה לה כנפיים במהירות האור ומגיעה לאוזניה של אותה "אישה מכה" אומללה והיא, ידיה כבולות, משדלת את כל מי שרק מוכן לשמוע כי אלו דיבורי סרק, פטפוטים בעלמא. אך מי יאמין לה? זו היא נגד כל העולם. כן, היא הגזימה. אכן, היא הרימה את קולה. זו לא התנהגות תקינה. זה לא בסדר, אבל מכאן ועד לסטירה על לחיו? נו, באמת, יש גבול לכל תעלול.
נסיונותיה לא מועילים לה והיא מתהלכת בינות לאנשי קהילתה כשאות קלון לגופה. שפופה, שמוטה, נדכאת, פועלת על אוטומט במשך חודשים ארוכים, מסרבת למחול על העוול שנעשה לה.
לאט לאט, מטבעם של דברים, הרוחות שוככות. אך הפצע, היא מספרת לי כיום, כ-4 שנים לאחר המקרה, לא יגליד לעולם במלואו. החדירה המסיבית לפרטיותה והשם הרע שהוצא לה כתוצאה מכך, הותירו בליבה צלקת אימתנית בגודלה שתוותר שם לעולמי עד. עולמה התערער, לבלי שוב.
***
אנו נמצאים בישורת האחרונה של בין המצרים המציינים את צערנו על חורבן בית המקדש, אשר קרה עקב שנאת חינם וממה נגרמת שנאת חינם? מלשון הרע, כמובן.
הכוח שיש לנו בפינו אינו מוערך מספיק. כן, מקובל מאד לנהוג בטקט, לא לפגוע בזולת, לכבד אותו, להאיר לו פנים (או באופן זה, לפחות, אנו אמורים לפעול) ואת שיש לנו באמת להגיד עליו - לומר מאחורי הגב. מדובר בתופעה רחבת היקף עם השפעה הרסנית כל כך. מאד נוח לנו להקפיד על כשרות מהודרת, על מדידת אורכן של חצאיות במילימטרים ועל התייצבות בבית כנסת 3 פעמים ביום כדי לא לפספס מנין, חלילה. אולם, כשזה מגיע ללשון הרע, אנו נופלים פעם אחר פעם, מבלי משים.
בל נשכח שכשאנו "מלכלכים" על השני, אנו מלכלכים בעיקר את עצמנו. אמי תמיד נהגה לחדד בפניי כי זאת שמלהגת עמי על ידידה שלישית, תדבר גם עמה עלי ואף אחד מאיתנו אינו מעוניין להיות מוקד השיחה הרחק מאוזניו, בלי יכולת להגן על עצמו.
***
לפני כשבועיים נאמר לי כי חברה קרובה שלי עשתה מעשה שלא יעשה. אחזתי בחוזקה בידיות הכיסא שעליו ישבתי, שמא אמעד ממנו. הייתי המומה. לא האמנתי למשמע אוזני. הכחשתי את הדברים מכל וכל והחלטתי להניח לעניין לחלוף ולשכוח ממנו כלא היה. בחרתי שלא לברר איתה את הדברים ולזכור היטב מי ומה היא בשבילי, בלי קשר להתנהלותה הבעייתית בחייה הפרטיים (אם היא בכלל כזאת).
עכשיו, אני מאמינה כי יש אנשים שהיו מפרקים את אותה מערכת יחסים ומדוע אני לא עשיתי מאום בנידון? כי ב-27 שנותיי על פני האדמה חוויתי על בשרי לא מעט פרשיות שכאלה. נחשפתי לאי אלו פנינים שאנשים העזו להפיץ עלי, נכונים יותר או פחות ולכן אני לוקחת תמיד בחשבון שזו דרך העולם, קלוקלת, אך עדיין, זהו המין האנושי.
כולנו מכירים את המשחק שבו קבוצת ילדים יושבת במעגל. אחד מהם לוחש ליושב לצידו מילה שעולה על דעתו והשני מעביר אותה לשלישי, בדיוק כפי ששמע. בסוף המשחק מתגלה הסיפור המלא שהורכב מבליל של כל המילים הללו - הבלים חסרי הגיון. כך גם בדברי לשון הרע ורכילות, לרוב אנו לא יודעים את האמת לאמיתה, בדיוק כפי שהיא, ממקור ראשון. היא מגיעה אלינו עם תוספות ומקצה שיפוצים שעברה על ידי נשמות טובות ודאגניות והנזק - אין לו שיעור.
***
האגדה מספרת על פלוני שעשה את דרכו אל החפץ חיים ותוך כדי, פגש יהודי בא בימים ושאלו היכן מתגורר הרב. בתגובה, ענה לו אותו ישיש: "הוא לא כזה צדיק תמים כפי שעושים ממנו, אנשים סתם מגזימים, אבל הוא גר בכתובת X". אלמוני החל לגעור באותו זקן, כיצד הוא מעז לדבר בגנותו של החפץ חיים והוכיחו במשך כמה דקות, עד שהתייאש, פרש והמשיך במסעו ליעד.
כשהגיע למען שנמסר לו ונפתחה הדלת, הוא נחרד. היהודי שפגש בדרך היה לא אחר מאשר החפץ חיים בכבודו ובעצמו. עמיתנו הנבוך הפליג בתחנונים וביקש את סליחתו של החפץ חיים והוא דווקא, מצידו, הפתיע בתשובתו: "אני הוא זה שצריך להתנצל על שציערתי אותך וכעת, אני מבין כי לאדם אסור לדבר לשון הרע, אפילו על עצמו".
מעבר ללשון הרע על האחר, אנו לוקים בזן נוסף של האיסור: מדברים רעות על עצמנו. נכון, אין מדובר באיסור הלכתי מפורש, אך עדיף להמנע ממנו ככל האפשר. בכנות, לי, באופן אישי, זהו הנסיון הגדול ביותר בנושא.
מנין הוא מגיע? ממודעות עצמית גבוהה ומסלידה נוראית כאשר אני נתקלת במחסור ממנה אצל הפרטנר שלי לשיחה. בני אדם שמהללים את עצמם, משבחים ומחמיאים לכוחם ועוצם ידם יכולים להוציא אותי מדעתי (ולרוב, הפידבקים שהם מעניקים לעצמם רחוקים מן המציאות). אני כה חוששת להדמות להם, עד כי אני טורחת להודות בחולשותיי ובמגרעותיי בקול וזהו הרגל מגונה שיש לשים לו סוף.
לרוב, עבור נשים, מחמאות הן הטריגר לבעיה הזו: כמה עבודה נדרשת כדי לקבלן בשלווה, לחייך, להגיד תודה ולהתקדם הלאה.
אז אני מקבלת על עצמי ברוח הימים הללו וברוח הימים הנוראים הקרבים ובאים, להמנע מדיבורי לשון הרע בכללותם, על כל אדם באשר הוא, כמה שאפשר, ולזכור שהם בדיוק כמו קינוח מושחת, במשך כמה דקות נעים בחיך. אממה, מיד אח"כ מגיעות התחושות השליליות, נקיפות המצפון, הכבדות והגועל - שבוודאי לא שוות את החטא.