האם אנחנו מסוגלים לסלוח לעצמנו את מה שאנחנו בקלות סולחים לקרובינו? האם אנחנו יודעים לקבל את החסרונות שלנו באותה דרך כפי שאנחנו מקבלים את החסרונות של אהובינו וחברינו? אנשים רבים יודו שהם השופטים הקשוחים ביותר של עצמם, ובזמן שהם מוותרים לאחרים בקלות, הם נוקשים מאוד כלפי עצמם.
כשמדובר באהבה כלפי אחרים, אנחנו בדרך כלל גם לא שואלים את עצמנו, מה אנחנו אמורים להרגיש. רובנו מכירים היטב את ההרגשה הנפלאה הזאת של אהבה כלפי בן זוג, ילד או הורה. אך האם אנחנו מסוגלים בכלל לחוש את אותו הדבר גם כלפי עצמנו? ובכלל, אנחנו אמורים לעשות את זה?
אהבה היא רגש אינדיבידואלי. גם אם אנחנו אוהבים את כל ילדינו בצורה שווה, אנחנו עדיין עושים את זה באופן שונה כלפי כל אחד מהם. לכן, קל להבין שנאהב את עצמנו אחרת מכפי אנו אוהבים את האחרים. אבל עדיין יש פרמטרים שאופייניים לרגש האהבה מכל סוג שהוא, ודווקא פרמטרים אלה חסרים לאנשים רבים שמתייחסים כלפי עצמם בקשיחות, על גבול השנאה העצמית.
אם יבקשו מאתנו לתאר מישהו שאותו אנחנו אוהבים ללא עוררין, למשל את הילד שלנו, לרוב נתחיל לתאר את היתרונות שלו, נדגיש את הצדדים החזקים שלו, ובצורה בלתי מודעת ננסה לטשטש ולייפות את הצדדים הפחות חזקים שלו. אבל אם מבקשים מאתנו לתאר את עצמנו בכנות, במקרה הטוב נזכיר את היתרונות שלנו אחרי שנתאר ערימת חסרונות מרשימה. במקרה הפחות טוב, נהיה "אובייקטיבים" כלפי עצמנו ונשפוט בחומרה את החסרונות שלנו, תוך שאנו שוכחים לחלוטין את היתרונות והכישרונות שהתברכנו בהם.
חשוב לזכור כי אף אחד אינו מושלם. ולמרות כל האהבה שלנו כלפי קרובינו, אנו מסוגלים להבחין היטב בחסרונותיהם. קילוגרמים עודפים של בן הזוג, חוסר כבוד מצד הילד ומקרים דומים, לעולם לא יעלימו את האהבה שאתם רוחשים להם. להפך, אנו מחפשים דרכים להתמודד איתם, ואף לעזור ליקירינו להשתפר במידת האפשר.
כשאנחנו עושים טעות, היחס שלנו כלפי עצמנו משתנה ואנו מתמלאים בכעס, וחוסר יכולת לסלוח. תוצאות לא משביעות רצון שאותן אנחנו מייחסים לחולשות שלנו, מונעות מאיתנו לראות את השלם מאחורי הפרט השולי. אנחנו לא רואים אישה חכמה ויפה שקצת השמינה, אנחנו רואים זללנית מעצבנת שלא מצליחה לרזות. אנחנו לא רואים בחור נבון ויצירתי שעשה טעות, אנחנו רואים מפסידן כרוני שלא יודע לחשב את צעדיו.
אנשים שמתנהגים כך כלפי עצמם מתרצים זאת בצורך לעבוד על המידות, שיפור ההתנהגות ויחס אובייקטיבי כלפי עצמם. בפועל, כמו שאנו עוזרים לקרובינו להתגבר על חסרונותיהם בלי להפסיק לאהוב אותם, כך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו הרבה יותר, אילו היינו מתייחסים לעצמנו כבני אדם טובים עם חסרונות ולא כאל מכלול של חולשות ובעיות אישיות. האהבה גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמנו לא אמורה להפריע לנו לצמוח ולהשתפר, ואילו קשיחות יתר לרוב לא מסייעת, אלא רק גורמת לנו להיות עצובים ומרירים. כי לא נעים לחיות 24 שעות ביממה לצד מישהו שפשוט לא אוהב אותך...