לפני דקות אחדות יצא מחדר האימון שלי שמעון, מתאמן חדש למדי. זו הייתה הפגישה השלישית שלו. בחור מוכשר בעל ראש מבריק שעשה כמה עסקאות שלא צלחו, ומאז נקלע למצב מסחרר של חובות העולים ומשתרגים על צווארו. אלה משפיעים מאד גם על האווירה בבית. בשתי הפגישות הראשונות הצלחתי לנסוך בו את האימון בעצמו, להתחיל לסובב מחדש את הגלגל אל הכיוון החיובי. הוא לקח על עצמו לפתוח בתהליך הבראה כואב של חיתוך בבשר החי בהוצאות הבית לצד ניסיון לגייס הכנסות נוספות. כשהגיע לפגישה היום, סיפר כי מצד אחד יש לו הרגשה טובה – על התחלת צעידה בדרך חיובית שיש לה סיכוי. "אבל לחתוך בהוצאות, זה קשה, נורא קשה!" סיפר לי. "למי שחי כל השנים בהרחבה, זו הרגשה נפשית קשה". האמנתי לו.
מלכה, גם היא מתאמנת שנמצאת אצלי בתהליך אימון. לפני שלושה חודשים קיבלה החלטה הקשה בחייה, "לפרק את החבילה" המשפחתית ולצאת לדרך חדשה. לאחר התייעצות ממושכת עם אנשי מקצוע בתחום הזוגיות היא הגיעה למסקנה שכל יום שהיא נשארת במסגרת הנוכחית, היא הולכת ושוקעת, ועמה הבית כולו. לא היה נראה באופן פתח לתיקון מצד הבעל. ההחלטה שהיא קיבלה הייתה קשה – לעזוב.
מאז היא עוברת טלטלות לא פשוטות. פתאום המון משימות לא מוכרות נופלות על כתפיה, היא הפכה להיות דמות של אב ואם גם יחד. השבתות לבד, ההתמודדות מול הבנקאי שלא הכירה מעולם, ניהול חשבונות הבית, ועוד עשרות משימות קלות וכבדות. היא כמעט נופלת. הצ'אנס היחיד שלה הוא לשוב לבית שבו שוררת אווירה קשה, אלימות מילולית ונפשית קשה, יחד עם תחושות חרדה וחוסר וודאות כדבר שבשגרה.
לשני המקרים הללו קיים מכנה משותף אחד – אנשים שמקבלים על עצמם לצאת לדרך חדשה, וכשהם מתחילים לפסוע בה, מגלים קשיים שלא הכירו, אתגרים לא פשוטים, רגעים שבהם צריך לנשום עמוק, לנגב דמעות של חרון וכאב, ועם זאת להמשיך הלאה. למה? כי התקווה נמצאת בהמשך הדרך, ולגמרי לא בחלק האחורי שאותו הם עזבו.
אז נכון, קשה, יש נפילות, כאב של התחלה חדשה, אבל כל פסיעה נוספת שנעשית יש בה רווח כפול: גם התרחקות מהמקום הכואב והלא-טוב שבו הם היו, וגם התקרבות לקראת יעד חדש שטומן בחובו בשורה ותקווה.
להתחיל בצעד ראשון
לא מעט מתאמנים שהיו אצלי עברו את החוויה הלא-פשוטה הזאת. כמדומני שאף מאמן אישי לא מבטיח גן עדן של שושנים מיד בתחילת הדרך. בדרך כלל תהליך כזה כרוך בהתנתקות ממצבים קיימים ושינוי התנהגותי ומחשבתי. אני בהחלט מודע כמה קשה מאד להיגמל מהרגלים ישנים ומוכרים ולהתחיל דרך חדשה; לא פחות קשה להסתגל למקומות ולמחוזות חדשים ולא מוכרים בהם אנחנו מתחילים לפסוע, אבל מה שברור – שאסור להישאר במקום הישן והקשה. אם לא נתחיל בצעדים ראשונים ממשיים, לא תהיה הזדמנות לתקווה ולא תיפתח אפשרות לצמיחה חדשה; כשם שאדם לא יעיז "לסכן" את הגרעין ולקוברו באדמה מחשש איבוד הגרעין. מובן מאליו שמחשבה זו אין בה ממש, כי אם זה לא יקרה, אין סיכוי לצמיחה חדשה.
• • •
בני ישראל במצרים עבדו עבודת פרך שנים ארוכות. מצרים מסמלת את הקושי של היום יום אותו אנו חווים ("מצרים" מלשון מֵיצרים). סוף סוף מגיע הגואל ומבשר על גאולה עתידית "פקוד פקדתי", ובני ישראל פוקחים עיניים לתקווה ומוכנים לתת צ'אנס. כאן, מנקודת האמונה, "ויאמן העם", מתחיל תהליך של צמיחה חדשה.
רגע, לא הכול סוגה בשושנים. משה רבינו מגיע עם הבשורה לפרעה והוא מקשה את ידו עוד יותר על עם ישראל, "תכבד העבודה על האנשים", והמצב הופך לבלתי אפשרי עד ש"ותעל צעקתם". הקשיים בדרך החדשה צצים מפה ומשם, אבל הם לא שייכים לעבר, הם כבר חלק מתהליך חדש – תהליך של צמיחה אישית ואימון במטרה החדשה.
שוב ושוב אני מוצא את עצמי אומר למתאמנים בתחילת הדרך: יהיו נפילות, לא תמיד הכול קל, אבל הביטו במטרה, והמטרה שבחרתם להגיע אליה, היא התקווה שלכם. עוד פסיעה ועוד פסיעה; לא רק שאתם מתרחקים מהאזור הלא-טוב, אלא אתם מתקרבים לאזור של גאולה פרטית וצמיחה אישית. זה טבעו של תהליך בבניה.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה
לשאלות, זימון פגישה, הערות בונות והארות: eimunmz@gmail.com