בשבוע האחרון העולם התעורר למול הזוועות בחאלב - הקשות והמחרידות ביותר שהמין האנושי יודע לייצר. למול הזוועות קמו מספר התארגנויות ברשתות החברתית, חלקן לעורר מודעות וחלקן לגיוס תרומות עבור העם הסורי בכלל, ותושבי חאלב בפרט.
בימים האחרונים עלה קמפיין מודעות ברשתות החברתיות - "יהודים למען חאלב", שעורר שאלות רבות - למה אתה דואג דווקא לחאלב? האם חסר זוועות בעולם ומדוע אני לא נזעק למול הקורה במדינות אפריקה? האם אנו כאזרחים יכולים להשפיע היכן שכשלו המעצמות? מדוע לא נזעקנו קודם והאם זה קשור לכך שהיה נוח לנו לחשוב שהמורדים ינצחו אך מרגע שהם נוצחו אנו נזעקנו? האם עניי עירנו – עירי לא קודמים? האם הם לא היו שמחים במפלת ישראל הרי באם זה היה קורה אצלנו הם היו מחלקים סוכריות ורוקדים על הגגות.
אכן, בסוריה מתחוללת מזה מספר שנים מלחמת אזרחים עקובה מדם ולא אסד היה זה שפתח בה. בשלב הראשון נראה היה כי ידם של המורדים על העליונה וגם אז עלו תלונות על מעשי זוועות וטבח. לאחר ההתערבות הרוסית התהפכו היוצרות וכוחותיו של אסד החלו לשחרר את האזורים שנכבשו מידיהם בידי המורדים ושוב עולות הטענות על זוועות וטבח. הנשיא בשאר אל אסד מנהל מזה שנים רבות שלטון דיקטטורי ואולי מן הראוי היה להחליף את שלטונו בשלטון נאור יותר בו תינתן חירות רבה יותר לאזרחים או לפחות להחליפו בדיקטטור אחר מקרב אחיהם של הרוב האתני הסוני במדינה.
נכון, שתקנו עד היום גם כאשר ידענו כי במרחק של מספר שעות מתחוללת זוועה. זה ששתקנו עד היום היה כי האמנו בכוחן של המעצמות להגיע להסדרים כאלה ואחרים – אנו איננו מתערבים במלחמות לא לנו ומסיבה זו אנו לא דורשים את התערבותו של צה"ל בסוריה. אנו גם לא דורשים לשנות את מדיניות קבלת הפליטים שללא ספק קבלתם תציל את חייהם. אנו כן מכירים בכך שמדינת ישראל עשתה ועושה אולי לא כל שביכולתה אבל בהחלט עושה ומצילה אלפי פצועים סורים.
לפני פחות ממאה עמדו מעצמות העולם מנגד לסבלו של העם היהודי – ביכולם היה להפציץ את ארובות ושערי אושוויץ ולהפסיק את ההשמדה. הם לא עשו זאת ואנו הכרזנו "לעולם לא עוד" והקמנו את מדינת ישראל. האמת צריכה להיאמר: לישראלים וליהודים קשה ואף מסובך לנקוט עמדה בסיפור שנתפס כמאבק פנים ערבי המתנהל בין הציר השיעי לציר הסוני. לנו כישראלים שמאורעות הלחימה עם הצבא הסורי עדיין צרובים בבתי העלמין הצבאיים הקושי גדול יותר והוא בהחלט מובן.
לקח השואה הוא שהאדישות הורגת ולעולם לא מאוחר להתעורר ממנה. האומרים שעניי עירך קודמים וכי הסורים הם אוייבנו לא לגמרי טועים אך האם בשל כך נכשיר את האדישות? האם בגלל שהם יתמכו באוייבנו נאבד את החמלה? נכון, העולם מלא במלחמות ולא בכולם אנו מתעסקים אך כאשר מעבר לגדר נטבחים אנשים ואנו שותקים אנו עונים בכך על שאלת השאלות ששאלו אבותינו את אומות העולם – "מדוע שתקתם" כי כן כל עם לעצמו. כבני אברהם אנו צריכים לשעות לדבר ה' להגר ולשפוט את בני ישמעל "באשר הוא שם".
אנו קוראים לעורר מודעות שתוביל לנקיטת עמדה מוסרית מול הרשע. אנו קוראים לכל אשר בידו לעשות פעולה קטנה כגדולה לפעול. אנו קוראים להתפלל לשלום שכננו בינם ובין עצמם ובינם לביננו.
