בקוצק בוערת אש - השרף רבי מ"מ מקוצק זצ"ל | שורות קצרות לרגל יום ההילולא

רבי מנחם-מענדל מקוצק ישב בחדרו, שקוע בלימודו ובעבודתו הרוחנית. לפתע קלט את קולה של אחת מנשות הבית המתלוננת באוזני משמשו, ר' פייבל, על חפצים שנעלמו מן הבית. היא הביעה חשש כי נגנבו, ואילו המשמש, בתסכול, הפטיר: "למה לא יגנבו כאן? הכול פתוח, הכול הפקר!"

הרבי מקוצק לא יכול היה לשתוק. מתוך חדרו הדהדה שאגתו: "למה לא יגנבו?! הכול הפקר?! הלוא כתוב בתורה 'לא תגנוב'!"

בעל ה'שפת אמת' סיפר: "הייתי אז ילד, אך שאגתו של הרבי מקוצק נחרתה בלבי לעד, כאילו הוקמה חומה אדירה השומרת על מצוות התורה, שלא יניחו יד על חפץ השייך לאחר – שהרי התורה אומרת: 'לא תגנוב'."

דמותו של רבי מנדל מקוצק

בתוך השורה הארוכה של גדולי הרוח שקמו לעם ישראל, תופס רבי מנחם-מענדל מקוצק מקום ייחודי. הוא לא היה כיתר הצדיקים, לא בהלך מחשבתו ולא באורח חייו. דרכו הייתה שונה, נחרצת, והיא יונקת ממקור אחד בלבד – האמת. האמת הייתה היסוד שעליו נשענה כל אישיותו. היא הייתה לו כחומה בצורה, המקיפה ושומרת את תורתו, את מידותיו ואת הנהגותיו.

פעם נפגש חסיד קוצק עם חסיד חב"ד, תלמידו של רבי מנחם-מענדל מליובאוויטש. השניים דנו בדרכיהם השונות. החסיד החב"די הפליג בשבח שיטת רבו, שהיא מלאה הגות וכמיהה לדעת אלוקים. השיב לו החסיד הקוצקאי בקיצור ובחריפות: "התורה של הרבי שלך עולה עד השמיים, ואילו התורה של הרבי שלנו יורדת עד הקורקבן..."

האמת – יסוד קיומו של רבי מנדל

האמת אצל רבי מנדל לא הייתה רק עיקרון או תכונה – היא הייתה הוא עצמו. היא לבשה צורת אדם בדמותו. מכל אבריו נבעה האמת, וכל פגיעה בה זעזעה את נפשו.

כשהגיע לראשונה לקוצק, נכנס לבית המדרש וראה אחד האברכים רצים הלוך ושוב, מחשבותיהם טרודות, כובעיהם שמוטים. לפתע עצר את אחד האברכים ושאל:

"היום בבוקר, כשהתפללת – האם אמרת בתפילת שמונה-עשרה: 'ועל חסדך הגדול באמת נשעננו'?"

האברך הנהן, לבו רועד.

"הבט בי ישר בעיניים וענה – האם באמת נשענת על חסד הבורא בלבד? הכיצד אתה עומד מול הבורא ומעז לשקר לו בפניו?"

שאלתו חרתה בלב האברך, עוררה בו הרהור נוקב, ובכך הכריחה אותו לבחון מחדש את עומק האמת שבמחשבותיו ובדבריו.

התפילה – ביטוי פנימי ולא מילים ריקות

עוד מסופר כי אחד מפרחי החסידים, צעיר וחריף מוח, היה פוסע בבית המדרש בזמן התפילה, הוגה וממלמל. רבי מנדל ניגש אליו, אחזו בדש בגדו וגער בו:

"מה אתה טוחן, אברך? מילים ושוב מילים! כשהשכמת הבוקר אמרת 'מודה אני לפניך' – האם חשבת מי זה 'אני' ומי הוא 'לפניך'?

הלא נאמר: 'הבוחר בשירי זמרה' – הבורא כביכול בוחר בשיריים של הזמרה, במה שאינו קליפה של מילים בלבד. הוא מחפש את התפילה הבוקעת מנקודת האמת שבלב."

המאבק בכבוד – האויב הגדול

רבי מנדל ראה במידות האדם מכשול גדול לאמת. הוא אמר: "בדרך חייו, עובר האדם בשלוש אכסניות: קנאה, תאווה וכבוד. בשתי הראשונות לא היה לי עסק רב, אך עם השלישית – של כבוד – היה עליי להיאבק שנים רבות עד שהכנעתיה לחלוטין."

עוד סיפר: "בצעירותי, כשהייתי בלובלין, זכיתי לכבוד רב מה'חוזה' מלובלין, שאף צירף אותי לתפילתו עם החבריא הקדושה שלו. שנים רבות עמלתי עד שעקרתי את אותו כבוד מלבי מן השורש."

החקירה והאמונה

עוד בהיותו בפשיסחא, ראה רבי מנדל אברך מעיין בספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם. ניגש אליו ואמר:

"דע לך – הספר נקרא 'מורה' עבור מי שמילא כרסו בתורה, אך לנבוך – הוא מביא נבוכות."

החקירה, אם אינה יונקת מתוך דבקות באמונה, עלולה להוביל למבוכה ולהתרחקות. אך כאשר היא צומחת מתוך עולם האמונה – הרי שהספק עצמו נהפך למורה דרך.

כעסו של איש אמת

תלמידו, הרי"מ מגור, העמיק בתכונתו הייחודית של רבו הרבי מקוצק - ואמר: "מבין שלושת אבות האומה, רק יעקב אבינו נזכר בתורה כמי שחורה אפו. 'ויחר ליעקב' – משום שיעקב מסמל את האמת הצרופה, כפי שנאמר: 'תיתן אמת ליעקב'. אדם שמהותו אמת אינו מסוגל לשאת כל סטייה ממנה.