ונאכל מפריה – על קדושת פירות ארץ ישראל בהלכה ובחסידות

כמפורסם צדיקי הדורות חיבבו במיוחד את מאכלי ארץ ישראל, ובפרט את פירותיה שבהם נשתבחה הארץ. בספרי תלמידי הבעש"ט מובא כי פירות ארץ ישראל, במיוחד אלו שנאכלים חיים ואין יד אדם שולטת בהם, הם סגולה לתורה ויראת שמים. חסידים נהגו לשלוח מדי שנה לרבותיהם בחו"ל את פירות הארץ המובחרים לקראת ט"ו בשבט, והצדיקים ציפו לכך בהשתוקקות רבה. הצדיקים נהגו לברך על פירות הארץ בט"ו בשבט ברוב התרגשות על שזכו לברך ולאכול מפירות ארץ ישראל.

ה"בת עין" מציין בספרו (פר' בהר) שכאשר אוכלים מפירות ארץ ישראל שהם שבעת המינים, מעוררים שבע מידות עליונות ונקשרים לקדושה, ובחוץ לארץ ניתן להדבק לקדושה על ידי שמזכירים את ארץ ישראל. ובספר "מור וקציעה" (או"ח סימן רח) מובא שפירות ארץ ישראל מוסיפים כוח וחכמה, ו"אוירה דארץ ישראל מחכים".

"ונאכל מפריה" - קדושת ארץ ישראל

בברכה מעין שלוש, אותה מברכים לאחר שאוכלים פירות משבעת המינים או מאפה, אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". כתב על כך רבנו יעקב בן רבנו אשר, בעל הטורים (טור שולחן ערוך, אורח חיים סימן רח):

ואין לאומרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים המצוות התלויות בה... .

לפיו, אמירה כזו נראה "כחמדנות" בשל היות הפירות בארץ טובים. העיר על כך הרב יואל סירקיס, בפירוש בית חדש, הב"ח, על הטור (שם):

תימה! הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן, ניחא שאנו מכניסין בברכה זו "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה.

פירות ארץ ישראל - התורה מעידה עליהם

מסופר שבשנה הראשונה בהגיע הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע סמוך לט"ו בשבט לארץ הקודש, הכינו לו בט"ו סעודה גדולה לכבודו, והביאו כמה סוגי פירות על שולחנו. לשאלתו האם פירות אלו הם מפירות הארץ, השיבוהו כן. ואחד מיושבי השולחן אמר, האם רבינו אינו רואה שאלו מפירות הארץ שהרי הם קטנים ולא כ"כ יפים, גער בו ואמר לו ח"ו להוציא דיבה ולומר על פירות א"י שאינם יפים וטובים, שהרי התורה משבחת מאוד את פירות הארץ, וציווה לו להתחרט ולומר בשבח הפירות.