עומדים אנו שעות ספורות לפני היום הנשגב - יום הכיפורים, ובכדי להתכונן כיאות ליום הקדוש - יש לעמוד על מהותו.
מהותו של היום, כפי שכולם יודעים, הוא יום כפרה וטהרה, כמו שנאמר בפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני יהוה תטהרו".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בכדי לזכות בכפרת היום עלינו לקיים את מצוות היום - התשובה. כדברי רבינו יונה בשערי תשובה: "נאמר 'לפני ה' תטהרו' שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכיפורים. ואל על פי שנתחייבנו על זה בכל עת - החיוב נוסף ביום הכיפורים, והטהרה אשר בידינו היא התשובה ותיקון המעשים".
מהי התשובה?
הרמב"ם בהלכותיו כתב "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא".
נראה בלשונו שאין מצווה לשוב בתשובה, אלא אם שבת בתשובה - עליך להתוודות. ונראה שכוונתו לומר - על האדם לתקן את שקלקל כי כך השכל מחייב, וכל אדם שהזיק לחברו עליו לתקן את הנזק כי כך בני אדם מהוגנים נוהגים. והתורה אינה צריכה לצוות דבר פשוט כ"כ.
אז מה היא כן התשובה? הוידוי, שנכתב בתורה "והתוודו את חטאתם אשר עשו". לעומת זאת, שאר עיקרי התשובה - עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד, אינן כלולות במצוות התשובה אלא דברים שהשכל מחייב.
מנגד, הרמב"ן ועוד ראשונים נוקטים בדרך אחרת. הרמב"ן בחומש דברים כתב "אבל המצוה הזאת על התשובה הנזכרת, כי 'והשבות אל לבבך ושבת עד ה' אלוקיך' - מצוה שיצוה אותנו לעשות כן".
ואם כן עולה מדבריו שמהות מצוות התשובה היא כפשוטו - לשוב אל ה', ואילו הוידוי הוא רק סעיף במצוות התשובה.
מהו הוידוי?
נשאלת השאלה: לאיזו מטרה נועד הוידוי, האם הקב"ה לא יודע שהאדם חטא ובמה חטא?
ישנן שתי גישות להסביר את הדבר:
הגישה הפשוטה היא, אדם שמצטער, מתבייש וכועס על מה שעשה, ומתוך התחושות הללו הא מתחיל לצעוק על עצמו "חסר דעת שכמוך, איך עשית כך וכך"! - זהו וידוי.
נתאר לעצמנו, אדם ששכח תיק גדוש בכסף ומסמכים חשובים, כולל התעודת זהות והכרטיסי אשראי, - אי אפשר לתאר את הכעס והאשמה שחש כלפי עצמו, והצער על רשלנותו, וזה בדיוק הוידוי. אם כן הוידוי פירושו: אדם מכיר במה שפגם ומתוך כך צועק על עצמו. וכאשר אדם מייסר את עצמו על מה שעבר - זה מגלה שאכן שב בתשובה שלמה.
מלשון הרמב"ם נראה גישה אחרת. הרמב"ם כותב על הוידוי "חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא", ואם כן האדם מדבר אל הקב"ה - ולא אל עצמו.
ונראה ששתי גישות אלו תלויות בשאלה ששאלנו בתחילה - מהי התשובה. ע"פ מה שנראה ברמב"ם - שלא הצטווינו על התשובה אלא על הוידוי, א"כ מהות הוידוי היא לפני ה'. אך ע"פ מה שנראה ברמב"ן - שהמצווה היא לשוב אל ה' והוידוי הוא רק סעיף במצוה - אין כל עניין להתוודות לפני השם דווקא.
וידועים דברי הרמב"ם "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לזה החטא לעולם", וזאת, משום שע"פ הרמב"ם הוידוי אינו בכעס שמעורר האדם על עצמו (כמו שנראה ברמב"ן, שהוידוי מגלה שהאדם שב בתשובה) - ולכך כתב הרמב"ם שצריך שיעיד עליו יודע תעלומות שאכן שב בתשובה.
תשובה - מטרה או אמצעי?
באמת יש לשאול, האם התשובה היא אמצעי לתיקון או שהיא מטרה כשלעצמה, או בניסוח אחר - האם תשובה היא לכתחילה או בדיעבד.
בפשטות נראה, שתכלית בריאת האדם היא להיות צדיק, אך אם כשל ונפל - יש בידו אפשרות לשוב בתשובה, אך תשובה אינה מטרה בפני עצמה.
אך המהר"ל כתב, שהתכלית היא להיות בעל תשובה, והחטא הוא אמצעי להשגת תכלית זו!. הקב"ה ברא את האדם בצורה כזו ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - כדי שיזכה להיות במדרגת בעל תשובה.
(ואין המשמעות שאדם יכול להביא את עצמו ידי חטא חלילה, אלא שאם כבר חטא עליו לחשוב שזה ייעודו מעיקרו לחזור בתשובה ולזכות להיות בעל תשובה).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ודברי המהר"ל מבוארים היטב על פי דברי הרמב"ן - שישנה מצווה לשוב בתשובה, וא"כ התשובה היא תכלית בפני עצמה. אך על פי דברי הרמב"ם - שאין מצוה לשוב אל ה' אלא שזה דבר שהשכל מחייבו - א"כ כל התשובה היא רק אמצעי לתיקון הדרך ולא מטרה כשלעצמה.