חלוקת בקלאוות באבוד שונאי ישראל | בנבכי המנהג החדש

התחושה כאילו מי שלא שמח עם בקלאווה לא ראה שמחה מימיו רק נדמה שכמעט נשכח מעמנו מי המציא את המנהג הזה, ובאילו נסיבות.

טרם נהפכה הבקלאווה לאקט של שמחה בהריגת מחבלים וחיסול מבוקשים, הרי שהמאכל הזה מוכר לנו כמאכל של מסורת תרבותית - חלוקת בקלאווה היא דרך להפגין לבביות, כיבוד לאורחים וסמל לנדיבות וכבוד לאחר. הבקלאווה מוכרת לנו גם כנשנוש שמחה המחולק במהלך חגים וטקסים דתיים.

אבל לחלק אותה כאשר דם נשפך הוא המנהג די חדש ודי ציני שלא לומר מרושע. אליו התוודענו בנסיבות איומות כאשר יהודי נרצח בארץ ישראל ע"י מחבל צמא דם שרצחו בדם קר, והנה במקום שבני משפחתו ובני עמו התביישו מעשי ידיו (ומי מדבר על לגנות) הנפשע, הרי שהם יוצאים לרחובה של עיר ומחלקים לעוברים ולשבים את הבקלאוות לאות שמחה לאיד, הנה עוד יהודי קיפד את חייו ועוד שהיד בדרכו לירושלים עפ"ל.

העם היהודי הוא עם עתיק יומין ובעל עבר מפואר, ארון הספרים שלו הוא הגדול ביותר בתרבות האנושית וחזקה עליו שידוע הוא לקיים בהידור ‘באבוד רשעים רינה’, מי כמוהו יודע לשמוח על כך גם במרחק של אלפי שנים. ולא עוד שרבים מחגיו נתקנו ונקבעו לדורות על כך שהקב"ה הרג והשמיד את הרשעים והצלנו מידם.

ודווקא בעת האחרונה, את הפגנת השמחה מסתבר שעמך ישראל נזקק ‘לעבודה ערבית’, לשמוח במין מידה כנגד מידה משונה כפי ששמחים מיטב רוצחיו ושונאיו.

בחוקותיהם לא תלכו

האיסור ללכת בחוקות הגויים חוזר ונשנה בתורה בכמה מקומות "כְּמַעֲשֶׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח. ג), "וְלֹא תַלְכוּ בְּחֻקּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלַחַ מִפְּנֵיכֶם" (שם כ. כג).

בפשטות האיסור להתדמות לגויים בחוקיהם נאמר רק ביחס לחוקות ז' העמים יושבי ארץ כנען או לחוקת ארץ מצרים שהוזכרו בפסוקים אלו, וביחס לכל העמים עובדי העבודה זרה, וכך למד בספר 'החינוך'. אולם לדעת הרמב"ם תכלית הציווי הוא לבל נלך בחוקות העמים מתוך מטרה להבדיל בין ישראל לשאר כל האומות ואפילו שאינם עובדי עבודה זרה, כדבריו: "אין הולכים בחוקות העכו"ם ולא מדמים להם, לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו".

אליבא דכולי עלמא, יש איסור מן התורה להידמות לנכרים בכל דבר, בין בדברים שיש בהם משורשי עבודה זרה ובין בדברים שאין בהם משורשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות, והאיסור כולל את כל האומות שישראל נמצאים ביניהם, כפי שהטעים זאת הר"ן בסנהדרין (דף נב:) "הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי העכו"ם שמא ימשך האדם אחריהם כמותם".