בחג ראש השנה לכל דבר שאנו עושים יש השפעה רבה ומשנה חשיבות, כמו איכלת הסימנים ל’סימנא טבא’ להם אנו מצרפים תפילה נרגשת, אך לצד הדברים שאנו נוהגים לאכול ישנם מאכלים שנהגו 'לא לאוכלם' דווקא בראש השנה.
אגוז
יש מדקדקים לא לאכול אגוזים כיון דאגוז בגימ' חטא, וגם שגורם כיחה וניעה ומפריע להתפילה (רמ"א סי' תקפג ועיין סי’ תקפ”ט)
הרי לנו ב’ טעמים למנהג. הראשון פרקטי ומעשי, ראש השנה הוא יומא דצלותא, והאגוז מרבה כיחה וניעה המפריעים לתפילה, ומקורו כפי שמביאו בדרכי משה מדברי המהרי"ל:
דרש מהר"י סגל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעה...למען ישמעו את הקול שלם ולא יפסיק כמלא נימא.
ואילו הטעם השני הוא סגולי בלבד, וטעמו של מנהג זה הוא לקבוע בלבנו שבראש השנה יש להתרחק מן החטא בתכלית הריחוק, ולא מן החטא עצמו אלא אף מדברים הרומזים לו ומזכירים אותו. ובספר שלמי תודה כתב - ובודאי שצריך ליזהר "בחטא עצמו" שהוא גם גי' חטא, והרבה שוכחים העיקר, ומדקדקים בכל המנהגים שעושים לסימן טוב, ואילו בחטא גופא לא מדקדקים.
אגוז גימטריה טוב
רבי שמואל נין ונכד של הרמא כתב בהגהה מפורסמת "אמר המעתיק בימי חורפי הקשיתי לשאול לכמה גאונים על מה שכתב א"מ זקני הרמ"א בהלכות ר"ה שאגוז בגימטריא ח"ט והלא הוא גם גי’ טוב.
ותירצתי על פי הזוהר שאפילו שיש קדושה בטומאה אסור ללמוד אותה שנאמר ומעץ הדעת טוב ורע, ויובן אף שאגוז גימטרייה טוב הואיל ויש בה קלפיה גי’ חט אין אוכלים אותו בר"ה, ונענו לי ראשיהם הגאונים ההם.
אגוז מרמז על הגלות
בהגהות החתם סופר על השו"ע כתב - כיון שאגוז רומז על גליות (עיין חגיגיה טו) לא סמנא מלתא לאכול בר"ה ועוד א’ף ג’ם ז’את בארץ אויביהם ר"ת אגוז.
ב'דעת תורה' (לסי' תקפג) כתב טעם: "עפמ"ש במדרש שה"ש (ו, יז) עה"פ אל גינת אגוז, מה אגוז אם מכסין שרשיו בעת נטיעתו אינו מצליח, כך מכסה פשעיו לא יצליח ע"ש, ובר"ה אין להתוודות כמ"ש מג"א בסי' תקפד סק"ב בשם זה"ק לכן אין לאכול אגוז לרמז על דבר זה"
סוף זמן אי אכילת אגוזים
יש נוהגים לא לאכול כל מיני אגוזים. ויש נוהגים לא לאכול אותם עד לאחר שמחת תורה. אולם החת"ס זיע"א הקפיד רק בר"ה, והגר"נ אדלר זצוק"ל הקפיד עד חצות של יום ב' דר"ה (קצה המטה פסקי תשובות) וי"א לא לאכול שעועית ושאר קטניות המרבים כיחה וניעה ומפריעים להתפילה (מט"א סעי' ג)
ובשו"ת ‘באר משה’ כותב: ובוודאי מסתבר דעד יום הכיפורים – כל עשרת ימי תשובה אין לאכול אגוז.
אולם הרבה נוהגין שאין אוכלים אגוזים עד לאחר הושענא רבה. וב'קצה המטה' (סקט"ז) מוסיף: "נהוג עלמא לדקדק שלא לאכול אגוזים ב'ימי אלול' עד אחר הושענא רבה".
והנה מבואר בגמ' שבת (קטו, א) "יום כיפורים שחל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש", וכן נפסק בשו"ע (סי' תרמא ס"ב). הרי דמותר לאכול אגוזים עכ"פ ממוצאי יוה"כ ולמעלה.
תשובה מאהבה
בספר חתן סופר הביא מנהג לזרוק אגוזים ביום שמחת תורה בחצר בית הכנסת – והוא שבראש השנה לא אכלו אגוזים משום שהוי חטא. וכדי להורות ששבנו בתשובה מאהבה בימים אלו של שמחה, ולכן זורקים אגוזים דווקא, לרמוז ששמחת התשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, ולא נשאר עוד רושם של חטא.
אגוז כל השנה
אולם מצאנו בספר חסידים (תתשנג) שם מובא שישנם מזיקים השרויים על ענף אילן אגוזים. ובמקור חסד שם כתב שיש לכך מקור מן הזוהר. עוד נציין לספר נפש החיים (פלאג’י אות יט בשם ילקוט) דמי שאוכל אגוז שורה עליו שר של שחכה וכ"כ בכף החיים (כד אות מג)