לכסף במשנת חז"ל ישנה התייחסות אמביוולנטית, מצד אחד הוא כמו מים מלוחים כי אוהב כסף לא ישבע כסף, מצד שימוש מושכל בו יכול להועיל לאדם עצמו ולסובבים לו, ואילו אצל צדיקים מובא שממונם חביב עליהם מגופם, כי נזהרים מן הגזל. העולם טוען שאין מי שלא אוהב כסף וזו תאווה טבעית, אך האם כסף יכול לעשות אותנו אנשים ישרים יותר?
מסתבר שכן:
בספר הפופולרי "לא רציונלי ולא במקרה" של פרופסור דן אריאלי המתחקה אחר עיצוב ההחלטות של בני אדם הוא כותב על מחקר מרתק שהוא עצמו עשה :
ברבים מהמעונות ב־ MIT ישנם אזורים משותפים, שבהם עומדים מקררים לרשותם של הסטודנטים שגרים בחדרים סמוכים. בוקר אחד בסביבות השעה 11, כשרוב הסטודנטים היו בהרצאות, נכנסתי לבנייני המעונות, ובכל פעם שאיתרתי מקרר, הגנבתי פנימה שישייה של פחיות קוקה קולה והסתלקתי במהירות.
בימים הבאים חזרתי כמה פעמים כדי לבדוק מה שלום פחיות הקולה שלי, כפי שוודאי ניחשתם, חיי המדף של פחיות קולה במעונות בקולג' אינם ארוכים במיוחד. כל הפחיות נעלמו תוך 72 שעות.
אבל לא תמיד השארתי במקררים רק קולה. בחלק מהמקררים השארתי צלחת ובה שישה שטרות של דולר. האם הכסף ייעלם מהר יותר מהפחיות?
ואכן בכל המקררים הכסף נותר במקומו ואילו פחיות הקולה הקרירות נעלמו כליל.
את ההבדל בין מזומן לשווה ערך הוא מבאר באופן הבא:
כשעוסקים במזומן, אנחנו מותנים לחשוב על הפעולות שלנו כאילו זה עתה חתמנו על שבועת כבוד. למען האמת, אם תביטו בשטר של דולר, נדמה שהוא עוצב במיוחד כדי להזכיר מבנה של חוזה: "ארצות הברית של אמריקה" כתוב באותיות גדולות, והנה הוא ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו (וכולם יודעים שוושינגטון אף פעם לא שיקר) על גב השטר רציני יותר: "באלוקים נשים מבטחנו", כתוב. ואז יש פירמידה מוזרה, ובראשה העין הפקוחה תמיד, והיא מתבוננת ישר בנו.
מעבר לסמליות שבכסף מזומן, מסביר אריאלי - שדולר הוא תמיד שווה דולר בעייני כולם. אך שווה ערך כמו פחיות למשל תמיד ניתן להצדיק את עצמנו בקלות ולספר לנו סיפורים על שווים האימתי ושמי שהניח אותם כאן לא באמת אכיפת לו.
נוסף על כל ייתכן שאחד הגורמים התורמים לקדושת המזומן הוא שכסף הוא יחידת חליפין ברורה. "כסף מזומן" יכול להפוך אותנו לאנשים ישרים יותר הוא לא מותיר בנו מקום לשחק עם המצפון.