אחד המסייעים הגדולים לבניינה של ירושלים עם חידוש ההתיישבות בדורות האחרונים היה השר משה מונטיפיורי. פועלו למען יהודי ירושלים נודע ומפורסם, אולם אחת הפרשיות הפחות מוכרות בתולדותיו, היא פרשיית עלייתו להר הבית.
כבוד השר מונטיפיורי היה איש ירושלים בכל רמ"ח ושס"ה, על סמל משפחתו, מתנוססת הכתובת העברית "ירושלים"; ולמרות כל טלטולי הגברא, הוא ערך שבעה מסעות מלונדון לירושלים – כאשר הוא עצמו כבר לא היה צעיר.
מסעו השביעי והאחרון, התקיים בשנת תרל"ה (1875), בהיותו בן תשעים ושתיים, והוא תועד על ידו בספר הנקרא "משה וירושלים.
לא נאריך כאן על הסוגייה של הכניסה להר הבית והפולמוס ההלכתי שכמו היום כובש כותרות וממלא אייטמים ובימים אלה ממש הוא שוב אחד הנושאים הבוערים. אך נעלה כאן תיאור אותנטי של אותו ביקור נימוסין בהר הבית עוד בטרם האש ליחכה בשולי אדרתו של השר הנכבד.
התיאור לאותו ביקור מופיע בספר עתות סופה ע"י ג'יימס פין שהיה הקונסול הבריטי השני בירושלים וסייע הרבה להתיישבות היהודית בארץ ישראל וכתב מהון להון על תולדות היהודים שבאו בגבולה.
משה והליידי
וכך הוא מספר:
ב־26 ביולי הכניס הפחה את סיר משה והליידי מונטיפיורי למקום בית־המקדש. היה הבדל בולט מאד בין הביקור הזה לביקורים המלכותיים הקודמים. זאת הפעם לא נכלאו האפריקאים השחורים תחת משמר כידוניהם של החיילים הרגלים התורכיים. אכן, משמר של חיילים חמושים צעד משני עברי קבוצת המבקרים להגנתם, והחיילים האלה הרחיקו כל אדם שעלול היה לפגוע בנו לרעה; אך לא נאסר על המוסלמים להלך ולהתפלל כהרגלם בחצרות בית־המקדש בעת ביקורנו. השעה שקבע הפחה היתה השכּם בבוקר.
על הקבוצה נמנו רק סיר משה והליידי מונטיפיורי עם ידידיהם ובני־לוויתם; וכן אני ואשתי, וסגן־הקונסול שלנו לחיפה, מר רוג’רס, ואחותו מיס רוג’רס; כן גם שני תורגמנים יהודים, אחד הקשור לקונסוליה שלי ומשנהו, התורגמן הרשמי של הרב הראשי, שנוכחו שניהם מתוך כבוד לסיר משה מונטיפיורי. הפחה ומפקד הצבא הנחו את האורחים בכבודם־ובעצמם, וגם השומר יורש־המשׂרה של המסגד, השייך מוחמד דנף, היה בנוכחים עם בניו.
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ
ג'יימס פין הנרגש, לא חוסך בתיאור:
הדשא שוב לא היה ירוק להפליא כהיותו בעת ביקורנו במקום באפריל, אבל הרושם הכללי נחמד היה הפעם אולי באותה מידה, באורות ובצללים של השכּמת הבּוקר. ועתה היו עתוֹֹתינו בידינו לסייר וליהנות במלוא המידה מן הדבר שבפעם האחרונה רק העפנו בו מבט בהתרגשות של ביקור ראשון וחרד.
שוב ראינו את האבן האומרת הוד־מלכות, ביקרנו במערה, שׂמנו אל לבנו את כל הקווים הנהדרים של האתר הזה שאין כדוגמתו למקדש־אל – ואחרי־כן עשינו דרכנו (בין הברושים והאגן בו מפכּים היו מים מבּריכות־שלמה) אל מסגד אל־אקצא, מקום שם קרא הפחה אל מוסלמי אחד זעוּף־פנים, שאַף שֶריף היה ולראשו צניף ירוק, שיִשאַב מים, והוא שאב אותם, צוננים וזכים, מן הבּאר העמוקה שבּכּניסה לאל־אקצא, למען ישתו סיר משה מונטיפיורי ואנשיו. באר זו קרויה באר־משה, ומוקירים אותה מאד.
הוליכוּנוּ גם למקומות שלא ראינו קודם, כגון המעבר המוליך בבטן האדמה מתחת לאל־אקצא אל השער הכפול, שעמודו גוש אחד וכותרתו כּפּת־תמרים, ואל שער־הזהב.
תהילים וזיכרונות
השוני בביקור המכובד של השר לבין קודמיו ניכר:
לבסוף נפרשׂו מרבדים במצוות הפחה על המישורת הגדולה תחת “כיפת השרשרת” הקטנה (הקרויה גם “כס־המשפט של דוִד”), ממזרח לכיפת־הסלע, למען יישבו אנשי החבורה וישקיפו סביב על הר־הזיתים והר־ציון, ויפושו בעודם מסיחים על המחשבות והזכרונות המעניינים ביותר שאותם מעלה המקום הזה. רוב אלה היתה להם נגיעה בבית־המקדש ובעבודת המקדש. נשמע רמז למזמורי התהילים של דוד המלך, הנוגעים בנושא זה.
כאשר נפרדנו והודינו לפחה על אדיבותו ועל הנימוסים האמיתיים אשר גילה בכל הסידורים, המליץ לפנינו להקצות לאפריקאים השחורים חלק גדול מן המתנות שיתנו לאנשים הקשורים במקדש; והנקל היה להבין כי יחס מעין זה יפיק רושם טוב ביותר בקרבּם מן הדרך שנזקקו לה, לעת הביקור המלכותי בעת האחרונה, כאשר נאסרו וחיילים תורכים הקיפום בכידונים שלופים.
אין לך דבר מפליא יותר מן הניגוד המוחלט בין מסיבות ביקור זה למסיבות ביקורנו הראשון, שנערך פחות מארבעה חדשים לפניו. היעדר ההתרגשות והחפזה שלמראית־עין, הנוחות והמתינות היו נפלאים, וכן השלמתם הגמורה של המוסלמים עם גזירות־הגורל. לכאורה ספק היה כמעט אם עלול מי מן השחורים, או מן המוסלמים הנראים בתחום המקדש, לשלוח בנו ידו לרעה אם תהיה איזו אפשרות להתקרב אלינו. מעולם לא היה גילוי בוטה יותר למידת ההשלמה וקבלת־הדין – עקרון־היסוד של האסלאם.
המחאה על קו הזינוק
הוא מבין שהצעידה בהר הבית, אולי הייתה צעד אחד רחוק מדי:
זאת הפעם, מוזר הוא לומר, באו הדיבּורים בגנוּתו של המאורע, שעניין כל כך את כולנו, מצד היהודים שומרי־המצוות היושבים בירושלים. הללו, כפי שכבר נאמר, יש להם דעות נמרצות מאד באשר לסכנה של חילול התורה הקדושה אם יהלך אדם בהיסח־הדעת מעל למקום בו הוצפנה; וכן בדבר איסור הכּניסה למקום הקדוש בטרם יטוהר כדת־וכדין מטומאת הגויים, וכאשר שמעו מה אירע היו בהם שהביעו את מורת־רוחם בלי לחסוך את שבט לשונם.
אשר לנו, גם רגע אחד לא יכולנו לפקפק בכך שבחכמה נהג סיר משה, ולטובתו האמיתית של עמו, כאן ובמקומות אחרים, בקבּלו את הכבוד הרב אשר כך העניק המושל התורכי לסיר משה מונטיפיורי כנציג הנכבד לבני־עמו היהודים וכמיטיבם ואיש־חסדם. הרחק היה אדם צריך לחזור אל דורות־עברו כדי למצוא מקרה בו נכנס אדם מישראל בפומבי ובטכס גדול אל תחום המקדש.
והאיש היהודי שזכה בדרך מופלאה זו בכּבוד המופלג, שאך לא מכבר הוענק זו פעם ראשונה לבני־מלכות, היה נתין בריטי אשר בא לארץ־אבותיו על־מנת לסייע לאֶחיו הסובלים ולרומם את מעמדם!