יהודים במשך כל השנה נשואים את עיניהם לעיר ירושלים ומתפללים לכיוונה. אחד הביטויים הנודעים ביותר הוא הניב מפורסם שמוזכר בשירה ובספרות "ירושלים של זהב" .
כאמור עניין ירושלים היה מושא לגאווה אצל יהודים ובתקופות מסוימות היו נוהגות הנשים לענוד תכשיט שנקרא 'ירושלים של זהב' או עיר של זהב. את שמו קיבל מצורת העיר ירושלים שהייתה חקוקה בקדמתו.
אותו תכשיט מופיע במספר מקומות בדברי חז"ל בהקשרים הלכתיים ואגדתיים. ואף לאחרונה הוא התגלה בחפירות "חניון גבעתי" שבירושלים.
ירושלים של זהב במתנה
את התכשיט אנו מוצאים באחד הסיפורים התלמודיים המפורסמים ביותר ברבי עקיבא ואשתו רחל בת כלבא שבוע.
ראתה רחל, בתו של כלבא שבוע, בעקיבא שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית המדרש? אמר לה: הן. נתקדשה לו בצנעה. שמע אביה והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונשאה לרבי עקיבא. בימות החורף היו ישנים במתבן... אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב (מין כתר של זהב שירושלים מצוירת בו).
תכשיט ירושלים של זהב בהלכה ובמנהג
את התכשיט של רבי עקיבא (ובכלל) אנו מוצאים גם בהקשר של הלכות שבת : "לא תצא אשה בשבת בעיר של זהב- כדעבד ליה ר' עקיבא לדביתהו" (שבת נט ע"ב).
ויש מן המפרשים שמקשים כיצד עשה ר"ע לאשתו את אותו התכשיט
הרי חז"ל עצמם אסור אותו לפני החורבן - גזרו על עטרות כלות... מאי עטרות כלות? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עיר של זהב" (סוטה מט ע"ב).
הרמב"ן אכן כותב כותב, שדוקא לכלה גזרו, אבל אשה שאיננה כלה מותר. לעומת הריטב"א (נדה סא ע"ב) מסביר שדווקא בשעת שמחה אסור, אבל שלא בשעת שמחה מותר ואילו הרש"ש (שבת שם) כותב שדוקא צורת ירושלים התירו, מאחר שמקיים בזה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
תשיטים וירושלים
עניין זיכרון ירושלים מוזכר שוב בתשיטי האשה: "עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' " וכך להלכה: "וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם.
עוד אנו מוצאים בדברי הרב דוד אבודרהם מצין מנהג נוסף שנהגו בעבר: "ונוהגין ברוב המקומות בספרד לשים בראש החתן והכלה בשעת ברכת נישואין שני בדים עשוים מענפי זית מחופות בעלה כסף וחוטי משי. והטעם שעושין מענפי זית שהם מרים משום אבל, כדי לזכור את ירושלים שנא' "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".