על ההבדל בין חטופים לשבויים, ולמה זה חשוב?

אחד מן הנושאים ואולי הנושא בה' הידיעה בארץ ובעולם היהודי כולו מאותה שעה ששמי הדרום הושחרו במתקפת הפתע ביום שמחת תורה הוא ללא ספק "סוגיית החטופים".

כולם עכשיו!

היחס של 'מקבלי ההחלטות' לשבויים ולהרוגים בזמן מלחמה הוא כעט תמיד בהתאם לכמות ההרוגים והשבויים העכשווית ובהתחשב במטרות והיעדים שהוצבו מראש לקראת היציאה למערכה. נכון שכל יהודי הוא עולם מלא אך תמיד יבואו האחראים בחשבון של עלות מול תועלת. למשל, האם ישראל תצא למלחמה עם מצרים על אדם אחד שהרגו, הסיכויים לכך נמוכים מאוד.

אך נדמה שגם המושגים שלנו השתנו ובטווח של עשרות שנים בלבד שינוי התפיסה החל בקצב מואץ. רק לחשוב היום שמדינת ישראל יצאה למבצע הירואי(1) לשחרר 105 ישראליים יהודים משדה התעופה באנטבה והכניסה עצמה לסיכון של עשרות חיילים ומעל מאה חטופים רק כי לא ראתה לנכון להסכים לדרישות החוטפים ולשחרר 53 מחבלים. ואילו על החייל גלעד שליט שנחטף ב-2006 באזור כרם שלום והחוזק בשבי למעלה מ-5 ישראל הסכימה לשחרר עבורו 1,027 מחבלי דמים מאות מהם אסירי עולם.

על מה נהרגים

פוסקי ההלכה תמיד שמו דגש בכל מה שקשור לפדיון שבויים, מתי מותר לפדות יותר מכדי דמיהם ומתי אסור. העיסוק בדינים אלו כתבו, הוא רק בשעת שלום אך בעת מלחמה אפילו באו האויבים לתפוס קש ותבן (משו אמר טרור חקלאי?) מעיירות שבגבול יוצאים כנגדם למלחמה כי יש לו אצבע רוצה את כל היד. (עיין עירובין מה א)

כל שכן שעל שבוי אחד יוצאים למלחמה. כמו בפרשת השבוע (חוקת) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי ואמרו חז"ל שפחה אחת תפסו מישראל, וכדי להצילה לא החלו בני ישראל לנהל משא ומתן אלא יצאו למלחמה מיד. וכך עשה גם דוד המלך כפי שהזכרנו לעיל בכיבוש ציקלג.

מינוס בהתנהלות

בריח התיכון בכל התנהלות שבויים במקרא (שבדרך כלל הסתיימה בניצחון) הוא על בסיס ההימנעות, כלומר לפתור בעיות שהם עדיין ברמת קושי 'משקל נוצה' (על קש ותבן) או שהחטופה היא בכלל שפחה. בשם רב חכם אחד נאמר שכיום מדיניות מדינת ישראל היא 'אוברדרפט' הן בכלכלה והן בביטחון תמיד נותנים ומוצאים יותר ממה שיש לנו, ורק אח"כ חושבים מהיכן לגייס כפסים לכסות חובות או בביטחון תדיר היציאה למבצעים הצבאיים כמו המלחמות הם לאחר מעשה, אחרי פיגוע או אחרי טבח המוני. והחכם עינו בראשו.    

(1) דעתו המפורסמת של הרב שך זצ"ל כתב במכתב באותם ימים של מבצע אנטבה : ההלכה מכריעה בלי התחשבות בדעת הקהל.. ואם לפי הדין אין לעשות הדבר אף שלבסוף הצליח, אין הוא מצדיק את המעשה וכמו שאסור לעבור תחת כותל רעוע ואחד עבר והצליח זה אינו חכמה.. החכמה האמיתית היא מה שההלכה קובעת.