ל"ג בעומר נחגג כל שנה לציון יום פטירתו של ר' שמעון בן יוחאי שבו גילה רזי תורה, כמו שכל ילד חרדי יודע. אך אם תשאלו ילד חילוני שאוסף קרשים למדורה, כנראה שתקבלו תשובה שונה. הוא יאמר לכם את מה שהוא למד בחינוך הממלכתי - ל"ג בעומר נחגג לכבוד שמעון אחר, לציון ניצחונו הזמני של שמעון בר כוכבא במרדו ברומאים (שנת 130 למניינם).
זה אולי ישמע מוזר לחלק מהציבור, אך בכל זאת יצלצל להם באופן מוכר מעט. הרי גם לר' שמעון היה עניין לא פתור עם הרומאים. הסיפור מופיע בגמרא, ובתמציתו הוא כדלהלן. ר' שמעון בר יוחאי, ר' יהודה בר עילאי, ור' יוסי בן חלפתא התווכחו בדבר טיבה של מלכות רומי. ר' יהודה כמובן לא חיבב את הרומאים, אך שיבח את הניהול האזרחי המתקדם ואת פיתוח תשתיות הארץ. ר' יוסי שתק, ור' שמעון גינה בחריפות וטען שאף הדברים החיוביים כביכול, נועדו למעשה לשרת את תאוותיהם של הרומאים ולא את יושבי הארץ. כתוצאה מגינויו הנחרץ של ר' שמעון שהודלף על ידי מלשינים, הוצא נגדו צו הוצאה להורג, מחשש שיעורר מרד. הוא נאלץ לנוס על נפשו ולהסתתר במערה בפקיעין, שם למד כשלוש עשרה שנה עם ר' אלעזר בנו, עד מות הקיסר וביטול הגזירה.
עד כמה הסיפורים קשורים זה לזה? יותר ממה שנדמה לעין. אך כדי לראות את התמונה הגדולה עלינו לגשת לחוליה המקשרת. הסיבה העיקרית כפי שמובא בשולחן ערוך לציונו של ל"ג בעומר כיום של שמחה, ושל ימי ספירת העומר הקודמים לו כימי אבל.
עשרים וארבעת אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו על שלא נהגו כבוד זה בזה, ובל"ג בעומר פסקו מלמות. יש כאלה שאומרים שתלמידי ר' עקיבא מתו במגיפה, אך הדעה הרווחת היא שהם נהרגו בידי הרומאים. מדוע? כאן אנו חוזרים לעניין הקודם – מרד בר כוכבא.
בניגוד למרד הגדול (שנת 70 למניינם), המרד שהוביל לחורבן בית המקדש השני שתועד בהרחבה רבה, לא הרבה ידוע על מהלך מרד בר כוכבא. רק שהיה גדול יותר, מוצלח יותר, וכשנכשל – קטלני יותר. תוצאות שתי המרידות היו לא רק חורבן בית המקדש וגלות של מאות אלפים, אלא גם מרחץ הדמים הגדול ביותר שידע העם היהודי עד לשואת יהודי אירופה.
התיאורים המזעזעים בגמרא אודות חורבן העיר ביתר מתכתבים עם הערכות החוקרים לגבי היקף הטבח. להערכת חלקם, מעל לשני מיליון יהודים איבדו את חייהם. השלכות מרד בר כוכבא היו כה טראומתיות, עד שגרמו לחג החנוכה להיעלם מאור הזרקורים, מחשש שסיפורם של המכבים יוביל למרידות נוספות.
תלמידי ר' עקיבא על פי שיטה זו, היו חלק מקורבנות האכזריות הרומית. הפרנויה של הקיסר מפני מרד יהודי נוסף, הייתה גם הסיבה לציוויו על הריגת ר' שמעון בר יוחאי שדיבר בגנות הרומאים. אך גם אם סופו של המרד הראשון והשני נראים זהים, התחלתם הייתה שונה בתכלית.
שמעון בר כוכבא זכה לתמיכתו המלאה של ר' עקיבא ושל כל חכמי ישראל שהסכימו על ידו. למעשה יתכן שר' עקיבא אף שלח חלק מתלמידיו להילחם בצבאו של בר כוכבא, ושם הם איבדו את חייהם. אך לעומת זאת, השמעון השלישי שלנו לא זכה לתמיכת חז"ל. אני מדבר כמובן על מנהיג המרד בירושלים שהוצא להורג בכיכר העיר רומא - שמעון בר גיורא.
אותו שמעון היה ראש הקנאים, והמפקד הצבאי של המרד. אך לעומת ר' עקיבא שגיבה את שמעון בר כוכבא באופן מלא לאורך רוב הדרך, גדול הדור בתקופת חורבן ירושלים - רבן יוחנן בן זכאי, לא תמך בשמעון בר גיורא, אלא חתר להסכם עם רומא.
ידוע גם הסיפור על בריחתו מן העיר ושיחתו עם אספסיאנוס. כאן מתעוררת השאלה, מדוע זכה מרד זה להסכמת חז"ל ומרד זה לא? הרי מטרתו של מרד בר כוכבא הייתה להקים מחדש את מלכות ישראל ולבנות את בית המקדש, מטרה שהיום נשמעת יותר כמו המצע של עוצמה יהודית...
אך המרד בירושלים נוצר מאליו כתגובת נגד לביזת בית המקדש ולטבח ביהודי ישראל, מטרה שכל גדולי התורה יחתמו עליה גם היום. אם היינו פוגשים את תלמידו של ר' עקיבא - ר' שמעון, במקום מסתורו מפני הרומאים, ודאי היינו שואלים אותו בתמיהה, מה בין שמעון לשמעון?
יהיו שיטענו שמרד בר כוכבא היה מרד מאורגן היטב, ובעל סיכויי הצלחה גבוהים אף יותר ממלחמת המכבים. אך לעומת זאת המרד הגדול היה מאולתר וחובבני, ונידון לכישלון מוחלט עוד בתחילתו. לפיכך ברור מדוע חכמי ישראל תמכו בשמעון בר כוכבא, אך משכו את ידיהם משמעון בר גיורא. הסבר זה נשמע מתקבל על הדעת, אך במבט קרוב נגלה שלא כך הם פני הדברים.
מרד בר כוכבא היה ניסיון של ממלכה מרוסקת ללא כל אוטונומיה, להביס אימפריה אדירה בשיא כוחה. המרד הראשון בשונה מכך, היה של ממלכה חצי עצמאית עשירה ומבוצרת היטב, כנגד האימפריה הרומית שסבלה אז ממשבר מנהיגותי חסר תקדים. כשנירון קיסר נרצח על ידי קושרי קשר, החלה "שנת ארבעת הקיסרים", שבה התאבדו או נרצחו שלושה קיסרים חדשים, עד בואו של אספסיאנוס שהוזעק ממחנהו אל מול ירושלים, והוכתר לקיסר. את כל חילופי השילטון הללו ליוו מלחמות אזרחים ברומא, וקרבות בין לגיונות שונים. לכאורה, מנקודת מבט זו נראה שלמרד הגדול היה סיכוי להביא לנסיגת הרומאים אף יותר משהיה למרד בר כוכבא.
התשובה האמיתית לשאלה זו מלמדת אותנו הרבה על אופיו ומהלכו של עם ישראל, וקשה לפספס את הדמיון בין התקופות ההן לימינו אנו. בתקופת ערב חורבן הבית, עם ישראל היה מפורק מבפנים. צדוקים נגד פרושים, עשירים נגד עניים, בריונים נגד מתונים, אנשים שמכרו את נשמתם לתרבות הרומית, לעומת קנאים למלכות ישראל, ובתוך כל קבוצה היו פלגים ותתי פלגים... המחלוקת הגיעה למצב כל כך חמור, עד שהתחוללו קרבות בין יהודים על רצפת העזרה בבית המקדש, ומחסני המזון הועלו באש.
רבן יוחנן בן זכאי שראה את השסע הפנימי, איבד כל תקווה בהצלחת המרד. במצב כזה, אפילו אם אתה נלחם מתוך עמדת כוח, ואפילו אם מטרות המלחמה שלך ראויות וצודקות, מצפה לך תבוסה מוחצת. לעומת זאת בזמן ר' עקיבא עם ישראל היה במצב של אחדות ואחווה. כולם התאחדו סביב חכמי הדור, ונלחמו למען תורת ישראל, למען עם ישראל, ולמען ארץ ישראל. במצב כזה, אתה יכול להמשיך כל הדרך אל הגאולה השלמה.
ואכן, תחילתו של המרד הייתה הצלחה ניסית של ממש. הניצחונות של היהודים הדהדו ברחבי העולם, וערערו את יציבותה של האימפריה הרומית כולה. הקיסר אדריאנוס נעשה נואש כל כך, עד שהוצרך להזעיק את מצביאו המוכשר מבריטניה ולגייס כשליש מצבא רומי האדיר הפזור ברחבי העולם, על מנת לדכא מרד בנקודה זעירה על המפה.
אך גם אם עם ישראל מאוחד, הוא צריך מטרות מלחמה ראויות. ולכן כשגאה ליבם של בר כוכבא ולוחמיו, כשהחלו לומר טרם הקרב שהם מסתדרים חלילה גם ללא עזרת הקב"ה, אז המרד הפך ממלחמת קודש לעוד סתם מאבק צבאי רגיל. מניצחונות ניסיים לתבוסה צפויה מראש. והכישלון היה כואב וצורב אף יותר מן החורבן הראשון. עם ישראל הפך למיעוט בארצו, גדולי התורה כדוגמת ר' שמעון וחבריו נרדפו או נהרגו במיתות משונות, וארץ יהודה הוחלפה בציניות אכזרית בפלשתינה.. עם ההשלכות אנו מתמודדים גם בימים אלה...
אם נהיה מספיק חכמים ואמיצים, אולי נלמד את המסר מאבותינו. מהימים ההם לזמן הזה.