עם היוודע מותו של נשיא איראן ופמלייתו בתקרית המסוק הקטלנית, הרוחות סוערות ובמרחבי הרשת צהלה ושמחה. אלו מצטטים "באבוד רשעים רינה" (משלי כ"ד) ולעומתם יש שמזכירים ש"בנפול אויבך אל תשמח".
הסתירה בין הכתובים מוכרת לכולנו אבל המעניין שהראשון לשאול את השאלה הזו היה גם כן ’פרסי’ אבל הרבה יותר מוכר וקשוח מהנשיא האיראני... קראו לו המן הרשע!
הגמרא במסכת מגילה מספרת לנו: שמרדכי הצדיק בעודו עולה על סוס המלך הוא בועט בהמן הרשע, אמר ליה [המן למרדכי] לא כתיב לכו "בנפל אויבך אל תשמח?!" אמר ליה [מרדכי להמן] הני מילי בישראל [דברים אלו נאמרו לגבי אויבים יהודים שאז אין לשמוח] אבל בדידכו [אבל לגביכם הגויים הרשעים] כתיב (דברים ל"ג) "ואתה על במותימו תדרוך".
מכאן אנו למדים שכל האיסור לשמוח בנפול האויבים מדובר על אויבים מישראל משא"כ בגויים רשעים, הדבר מותר.
וכן בגמרא בברכות (ט) נאמר: ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי
מפלת הרשעים בעיני הקב"ה
הגמרא במגילה מתארת שבשעת קריעת ים סוף ביקשו מלאכי השרת לומר שירה ולא הניחם הקב"ה משום 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'? ומסקנת הגמרא שאכן הקב"ה אינו שמח בנפילת הרשעים אבל משמח אחרים בכך 'הוא אינו שש אבל משיש אחרים’.
ולכאורה תמוה, מדוע בני ישראל אמרו שירה שעה שמעשי ידיו של הקב’’ה טובעים בים?
וכמו שכתב בבית יוסף (או"ח סי' ת"צ בשם מדרש הרנינו) טעם שאין 'גומרים' הלל בחוה"מ וביו"ט האחרון של פסח, מטעם מעשי ידי טובעים בים וכו'.
יש שתרצו בפשטות שלכך לא הקפיד הקב"ה על ישראל שאמרו שירה כי להם הייתה גופא ההצלה. ובספרי האחרונים תרצו (תורה תמימה עוד) שכל הקפידא היא רק באותה שעה שהרשעים נופלין אבל אח"כ יש להלל ולשמוח על נפילתן וכפי שעשו בני ישראל בים סוף שהיללו לאחר מעשה. ומדייקים זאת בדברי גמרא 'באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה' דווקא באותה שעה אין לומר שירה אבל אח"כ מותר.