קברי צדיקים בדורנו הם נושא מרכזי והעיסוק סביבם אם 'ביומא דהילולא' אם בשאר ימות השנה הולך ומתעצם עד שפעמים נדמה שאין לך אדם שאין לו ציון אותו הוא פוקד מזמן לזמן.
בשנים קדמוניות, שעה שדיני הטהרה והטומאה היו מעשיים ונוגעים לכל אחד, הזהירות מטומאת הקברים הייתה נחלת הכלל, אך בדורות המאוחרים נדמה שהנושא רלוונטי רק לטומאת כהנים.
פרשת השבוע האחרונה אותה קראנו (אמור) פותחת בדין טהרת הכהן ואוסרת עליו להיטמאות למת: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כאמור לכהן מותר להיטמאות לשבעת קרובים כמצוין בתורה. אך מה הדין במת שהוא צדיק?
טומאת כהנים בקברי צדיקים היא סוגייה סבוכה וכאן נזכיר רק כמה נושאים מוכרים מתוך הדיון. בפשטות אנו מוצאים בדברי הגמרא בבא בתרא (נח) שרבי בנאה היה מציין מערות קבורה כדי להזהיר מפני הטומאה (רשב"ם שם) וכן נהג לעשות גם שהזדמן למערת המכפילה, הרי לנו שקברי צדיקים מטמאים.
מנגד בגמרא בכתובות (קג) אנו מוצאים: אמר רבי חייא אותו היום שמת רבי בטלה הקדושה. ובתוספות שם כתב: 'והרב חיים כהן' היה אומר אלמלי הייתי כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו שבטלה הקדושה היינו קדושת כהונה. וכן אנו מוצאים בדברי הרמב"ן (במדבר יט ב') וטעם טומאת המת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשקיה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאין. אך כמפורסם דעת רוב האחרונים לאסור לכהנים להיטמאות גם לצדיקים (כמו שכתבו פאת השולחן והקיצור שו"ע ועוד רבים אחרים)
כניסת כהנים למתחם ציון הרשב"י במירון היא סוגייה הלכתית המפרנסת ספרים ומאמרים הלכתיים, הללו אוסרים והללו מתירים. אותם המצדדים להיתר נסמכים גם על פי פסקו המעניין של הגאון מוה"ר שמואל הלר זצ"ל שקבלה בידו שמוהר"א גאלאנטי זי"ע בנה את הבניין שעל הקברים (ציון הרשב"י במירון) באופן שנשאר נקב פתוח בשיעור פותחת טפח יוצא לחוץ כדי שכהנים יכולו לפקוד את קבר הרשב"י. אך יש רבים שדחו את דבריו ואסרו לכהנים בכל תוקף להיכנס למתחם הציון.
אין בכתוב כאן חלילה לפסוק או להורות הלכה, ויר"ש ישאל בעצת חכם.