השיר המפורסם (מי ש... מי ש...) שמבשר את בואם של הרעשנים והתחפושות, מקורו במסכת תענית [כ"ט, א']: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". רש"י [שם] מבאר, שהטעם שמרבים בשמחה הוא משום ש"ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח".
שתי שאלות נשאלו בעניין זה בבית המדרש:
א'. מדוע משווה הגמ' בין חודש אב לחודש אדר, משמע שאותה הסיבה שמחייבת מיעוט שמחה באב, היא המחייבת גם כן להרבות שמחה באדר, יכלה הגמרא להסתפק במשפט "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ללא הוספת "כשם..." לדימוי לחודש אב? ובפרט שהחודשים אב ואדר הם הפכים גמורים לעניין השמחה!
ב'. בדברי רש"י תמהו, למה הוסיף גם את פסח, האם פורים אינו סיבה מספקת לריבוי השמחה בחודש אדר? קושיא נוספת שתחדד את העניין עולה מהגמרא במסכת מגילה [ו', ב'] שאומרת שהטעם שבשנה מעוברת חל פורים דווקא באדר ב' הוא משום שיש עדיפות לסמיכת גאולה לגאולה, ורש"י שם מסביר שיש מעלה לסמיכת פורים לפסח.שוב צצה שאלה, מה המעלה והקשר המיוחד שיש בין ימי הניסים של פורים ופסח?
במסכת יומא [כ"ט, א'] מובא "למנצח על אילת השחר [תהלים כ"ב, א']... למה נמשלה אסתר לשחר, מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים". כלומר, שבימי הפורים התקיים הנס האחרון (המובא בתנ"ך) לכלל ישראל, ואילו הנס הראשון היה יציאת מצרים שהוא שורש כל הניסים הגלויים [ומטעם זה נקרא החודש "ניסן" שבגימטריה הוא "ניסים"].
ביאור הדברים, התקופה שקדמה לנס פורים הייתה תקופה חשוכה מאוד לעם ישראל, שעצם הגזרה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים היא גזרה שלעולם לא עמדה כנגד עם ישראל עד אז. וכן מובן הדבר מעצם העניין שרמז התורה לאסתר הוא "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" [דברים ל"א, י"ח]. שמצב של הסתר פנים הוא מצב המשול לחושך ואפילה. וכאשר הגיע הנס בפורים נהיה המצב של "ונהפוך הוא" [אסתר ט', א'] - מתוך החושך והאפילה, צץ בקצה האופק מעט אור של השחר המתחיל להזריח, ואור זה – על אף שאינו אלא נקודה קטנה, מכל מקום בכוחו להפקיע מעצם השם "לילה", וכבר חל גדר "יום". וזהו הכתוב במגילת אסתר "ליהודים היתה אורה ושמחה" [ח', ט"ז].
לעומת זאת, בנס פסח ניתן לראות על פי הפסוקים בתורה שנשאר המצב של החושך, ורק שהיה אור עליון חזק שהגיע מהקב"ה שהאיר את פני העולם, אולם אור זה לא הפקיע לגמרי את מציאות החושך ששרר. כמו שמוכח מהכתוב בקריעת ים סוף - "ויאר את הלילה" [שמות י"ד, כ'], וכן מזה שליל פסח נקרא ליל שימורים מן המזיקים [פסחים ק"ט, ב'] – שאומנם המזיקים נמצאים אך בפסח הם אינם שולטים מחמת ניסית מהקב"ה. ובכלל, בני ישראל בזמן יציאת מצרים היו במצב "חושך" אף מבחינה רוחנית – שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה [זוהר חדש יתרו ל"א, א'].
ועל כן מובן הטעם של הדימוי של מיעוט השמחה בחודש אב דווקא לריבוי השמחה בחודש אדר. שכאשר נזדעזעו כל יושבי תבל מהחרבת בית זבול, שגרם למיעוט השמחה בחודש אב מחמת כיבוי אורו של עולם, מתהפכת אותה הסיבה למצב של גלוי של אור ושמחה דווקא בחודש אדר, שנס פורים האיר את החושך ועלטה לגמרי עד שבטלה לחלוטין.
ולטעם זה, יתבאר שכל הריבוי של שמחה בחודש אדר הוא דווקא משום ההשלמה והחיבור לבחינת נס פסח. שנס פסח לא הייתה הארה בשלמותה, אלא רק אור חזק המאיר בחושך, על כן נשארה בעולם האפשרות של חורבן, וזה הוא שיור שנשתייר שאפשר לט' באב להופיע בעולם. ואגב, רמוז הדבר בשולחן ערוך [אורח חיים סי' תכ"ח סעיף ב'] לעניין קביעת המועדים, שתמיד תשעה באב יצא באותו יום בשבוע שיצא א' של פסח. וכן בפסוק "השביעני במרורים הרוני לענה" [איכה ג', ט"ו], שאותו הלילה שאוכלים מרורים מזכיר את חורבן בית המקדש. ועל כן הוצרך למידת נס פורים שיפקיע לגמרי את החושך ואפילה הנדמית למידת החורבן.
נמצא, שרק מחמת נס פורים מתעלה נס פסח למצב הדורש ריבוי שמחה, וריבוי שמחה זה מתחיל כבר מחודש אדר, שדווקא החיבור של נס פורים ונס פסח עומד כהפך למצב של מיעוט השמחה הקיימת בחודש אב.
יהי רצון שיזכנו אבינו שבשמיים לאור נוגה אשר יאיר ויגאלנו שנית לעיני כל חי.